עמוד העבודה רלד

מסותרה אבל כאשר יאהב אותה אהבה עזה מאוד ואין יודע מה לעשות לה מגודל אהבתו אותה כדי להשביע אהבתו לא יוכל לצמצם האהבה בקרב לבו לבלתי גלות לה האהבה אבל מרוב אהבתו העזה יוכרח לגלות לה אהבתו העזה כי אין לו מעצור לרוחו לכסות האהבה בלבו ותחת מה שהי' ראוי שיקראנה בשמ' כמו שרה רבקה וכדומה ויקראנה בתי בלשון חבה בפני' כדי להשביע אהבתו קצת והנה תואר זה שהוא תואר בתי אע"פ שהוא דרך חיבוב הנה היא מדרגה נמוכה ממנו כי הלא היא מיוצאי יריכו וכשרואה שבזה התואר עדיין לא התקרר' אהבתו אותה קורא אותה בשם אחותי שהיא שוה לו במדרגה וכשעדיין בוער אהבתו אותה קורא אותה בשם אמי שהוא תואר יותר חשוב ואמו היא למעלה ממנו והנה ארז"ל כל שלמה האמו' בשיר השירים קאי על הקב"ה מלך שהשלום שלו והנה ידוע שישראל עושין בתפלותיהן עטרה להקב"ה: והנה אף שישראל אינם עושים רצונו של מקום כראוי אעפ"כ אוהב אותם כמ"ש לעיל בשם הזוהר על הן שמי' לא זכי בעיניו והנה אנו מבקשים מאת הבורא על כל פשעינו תכסה האהבה כי בהיותך אוהב אותנו כ"כ שחפץ אתה להשפיע לנו טובות עצומות כדי להשביע אהבתך אותנו אלא שלא עצרנו כח לסבול טובות עצומה והנה מרוב אהבתך אותנו תשביע אהבתך במה שלא תענישנו על עונותינו כאמו' לעיל ממשל דכשהבן האהוב עושה איזה הפסד לאביו הרי אז משביע אהבתו במה שמוחל לו ואינו מענישו והנה אם אף כשישראל עושין קצת נגד רצונו של מקום אעפ"כ אוהב אותם עאכ"ו כשישראל עושין רצונו של מקום כמו בשע' שעושין לו עטרה מתפלותיהם עאכ"ו שתהיה הא הב' כפולה ומכופלת לאין תכלית. ועתה יבואר כי הנה כתיב צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה הוא הקב"ה בעטרה שעטרה לו אמו הם כנסת ישראל בעת שמתפללין ושאל רשב"י את ר' אליעזר בר' יוסי אפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו כלומר באיזה דרך מכונים ישראל בשם אמו של הקב"ה ח"ו והשיב לו מה שהוא מכנה אותם בשם אמו הוא לעוצם אהבתו אותנו מכנה אותנו בשם התואר היותר חשוב שבתוארי' וזהו אמרו משל למלך שהיה לו בת יחידה והי' אוהב' ביותר ולא הי' יכול להשביע אהבתו אותה בפני' ולא קראה בשמה המיוחד לה אלא בשם בתי ע"ד מה דאי' במס אבות חביבין ישראל שנק' בנים למקום חבה יתיר' נודע' להם שנק' בנים למקום שמחמ' חבה יתירה מגלה אהבתו אותנו בפנינו והנה הוא סבור שבקרא' בשם בתי יתקרר אש אהבתו אבל באמת לא הועיל בזה כי עדיין לא זז מחבבה עד שקרא' אחותי ועדיין לא א מחבבה עד שקרא' אמי א"ל אלמל' לא באתי אלא לשמוע דבר זה די ומי שאמר לעולמי די הוא יאמר לגלותינו די וקויים בנו מאמ' אל שדי והרקותי לכם ברכה עד בלי די

דרוש שני למסירת נפש

והואיל שהזכרנו פה ענין מסירת נפש על קידוש השי"ת נמשיך אליו הראוי לו הנה כתיב ואתם צאנו צאן מרעיתי אדם אתם ואי"ה יבואר הכתוב הלזה ביאור נכון ועמוק כי הנה איתא בכתבי האריז"ל על משארז"ל אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה שמכה בו אומר לו גדל ומפר' האריז"ל הוא סוד הניצוצין שנפלו בדומה צומח חי מדבר עד שמעלים אותם ע"י בני אדם שמבררין את הטוב מן הקליפה עכ"ל האריז"ל והוא בספר מבוא פתחים ואני אבאר לך הדבר הזה יותר בביאור רחב דע כי כשאכל אדה"ר מעץ הדעת טו"ר נתער' בכל העולמות והם מתבררים ומתעלי' ממדרגה למדרגה לאט לאט והניצוצין הללו הם ניצוצי אור הקדושה והם נשמות קדושות אלא שנתער' בהם רע שהוא שמרים וזוהמא וסיגים ופסולת ותחלת עליית הניצוצות הללו הם מד מם לצומח כי כשהניצוצות עדיין הם בדומם אין בהם כח חיוני מרוב הפסולת המעורב בתוכם (ולכן הדומם הוא גוף מת והניצוץ שבתוכו אין בו כח כי אם למזג ולערב ולהרכי' הד' יסודות ושבו לעצם אחד) ואח"כ כשעולין מדומם לצומח נשאר חלק רע מן הניצוצין הללו בדומם והנשאר ממנו שהוא מובח' עולה בצומח והם הם הפועלים הצמיח' והגידול שהוא קצת חיות ואע"פ שאינו כחיות הבעל חי שיש לו תנועה רצוניות והרגשת החושי' עכ"ז יש בצומח חיות מעט במה שיש לו כח לצאת מן הארץ ולהתגדל מעט מעט עד כי גדל כל צרכו ואותו הרוחניי' שבצומח גורם אותו הטעם הטוב שהבהמה מרגשת באכלה את הצומח והרוחניי' שבצומח. עדיין לא נברר לגמרי מן הפסול' שהיה בו שאלו היה נברר לגמרי היה ראוי למאכל אדם כי היה הטעם של איתו צומח יותר מתוק ויותר טוב ואח"כ מתעל' מצומח לחי דהיינו כשהחי אוכל הצומח מברר החי מן הצומח הטוב שבו ומושך אותו לאיברי גופו והפסולה שבצומח דוחה החי' לחוץ והנה למה שנפש הבהמה גסה ועכורה לכן תסבול לאכול הצומח אע"פ שמעור' בו עדיין פסול' הרבה משא"כ נפש האדם הוא זכה ודקה יותר לכן לא תסבול לאכול הצומח אבל יש כמה מיני צומח שאדם אוכל אותם מפני שניצוצי הקדוש שבהם יש בהם פסולת מעט מזעיר לכן טעמם מתוק ויכול האדם לאכלם והנה כשחט' צומחת מן הארץ אינה צומחת כ"א בשיבולת ומוץ. ותבן וסובין ומורסין, ואלו המינים לא יוצלח למאכל אדם רק לבהמה רק הפנימיי' שהיא **(הגה"ה והנה בזה נעשה עוד בירור אחד כי אותה הבחי' הגורמי' להצמיח החטה עם התבן והמוץ כשהית' אותה הבחי' עדיין בדומ' הי' מעורב בה הרבה רע ועתה ע"י הצמיח' נעשה קצת הבדל בין כטוב ובין הרע כי בחי' הטוב שבו הוא בחטה ובחי' )**