אלפי מנשה חלק א קפח

אסור, ובחצר ליכא אלא חד טעמא, דאסור לעשות וכו' וע' רא"ש דלמסקנא מספקא לן לענין יחיד ונכרי, לגבי מבוי, אי דירת נכרי, שמי' דירה, לענין חצירות פתוחות לתוכו

פ"ט ב' תוס' ד"ה, דיעות שאני, תימא לר"י וכו' עד הא קבילתון מדבריהם נראה שפ שפירשו במתניתין, הממנה אחרים עמו. היינו שאחד נטל חלק בפסח. ואח"ז ממנה אחרים עמו, שיתנו להם חלק כחלק. וזה הוא דבר תימא דא"כ יוכל להרוויח הרבה. שיטול חלק בדינר וימנה אחרים עוד, ויטול כמה דנרין. אלא ע"כ. וודאי הפסח בלא"ה אינו נחלק חלק כחלק אלא לפי ערך הדמים שהוא נותן זה בדינר וזה בשתים, והוא המנה אחר עמו על חלקו ומשלו יתן לו וכן האיבעיא דגמ' גבי ידיו יפות בוודאי לא יתנו לו יותר רק חלקו כפי הדמים שנתן רק מיבעיא לי' אם יוכלו ליתן לו חלקו ולהוציאו מהחבורה מחמת שאין יכולין לראות. שיהיו הם אוכלים והוא יושב בטל שכבר אכל, חלקו וכן במתניתין נמי קאמר רשאין בני חבורה ליתן לו את שלו פי'. ויצא מחבורתם. והשתא לק"מ קושיית התוס' ועדיין צריך תיקון קצת וצ"ע

שבת ע"ג ב' גמ' מנינא למה לי. אמר ר"י שאם עשאן כולם בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת תימא הלא מפורש במשנה שלפני' שיש שאינו חייב אלא אחת והיינו שגגת שבת ויש חייב על כל אחת והיינו שגגת מלאכות, וא"כ מאי קמ"ל מדיוקא דמנינא. וכן בריש מכלתין ה' ב' דפריך על איסי. דקתני ואינו חייב אלא אחת מדברי ר"י דהכא, ומאי קושיא לוקמי בשגגת שבת. ודברי ר"י בשגגת מלאכות וצ"ל דאיו כוונת ר"י דמתניתין הא אתי לאשמועינן דחייב על כל אחת ואחת וכאלו הי' אומר. לומר שאם עשאן וכו' אלא מתרץ למנינא. משום שאם עשאן וכו' והיינו בשגגת מלאכות להכי נקט מנינא לידע כמה חטאות יוכל להיות חייב העובר על כולם. וכן נראה כאן מדברי רש"י. ולפי זה איסי דנקט מנינא ע"כ מיירי בשגגת מלאכות דחייב על כל אחת ואחת ומקשה שפיר, על הגי' דואינו חייב אלא אחת. עפ"י דיוקו של ר"י. אבל דברי התוס' דשם. ד"ה שאם עשאן וכו' אצ"ל דמקשה דמסתמא לא פליג וכו'. צ"ע. וע' בחלופי גרסאות. שמקשה זאת הקושיא וע' מה שתירץ שם. והמה תמוהים ביותר וצ"ע: סליק