אלפי מנשה עה"ת קא

חי הרי גם לרבנן בהפרים ע"ג קרקע צריך שחיטה עכ"פ מדרבנן. אולם ז"א חדא די"ל דמיירי שהבן פקועה שאכלו השבטים לא הפריס ע"ג קרקע ועוד מה שאיני רק מדרבנן לא הי' משמרים השבטים וכמש"ל בשם שושנת העמקים. אבל לר"מ דס"ל דבן ט' חי צריך שחיטה מה"ת א"א כלל לומר דכוונת רבו דהר"ש יפה הוא לפרש בבן ט' חי אלא כוונתו הוא לפרש רק בבן שמנה חי דוקא וכאמור] וא"כ כיון דכוונת רבו דמהר"ש יפה הוא לפרש שאכלו ב"פ בן שמנה חי שוב יתכונו דבריו אפי' לפי דעת הרבינו ישעי' כיון דגם הרבינו ישעי' מודה דבן שמנה חי ל"ב נחירה וכנ"ל

ולפי האמור דהרבינו ישעי' לא קאמר דב"פ בעי נחירה אלא בבן ט' חי אבל לא בן שמנה חי לפי"ז ליתא למ"ש בספר אמרי בינה בדיני שחיטה סוף סי' רג על מ"ש הטו"ז בסי' י"ג סק"ג דב"פ דא"צ שחיטה אין בו איסור אבמה"ח וכתב האמרי בינה דאינו כן לפי דעת הרבינו ישעי' דב"פ בעי נחירה. עיי"ש ולפי דברינו הנ"ל דברי הרבינו ישעי' אינם מתנגדים לדברי הטו"ז אחרי דהטו"ז שם קאי על ב"פ בן שמנה חי עיי"ש בטו"ז והרבינו ישעי' קאי על ב"פ בן ט' חי וכאמור

מקץ ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם. איתא במד"ר ובמד"ת ויהי מקץ שנתים ימים וגו' זש"ה בכל עצב יהי' מותר ודבר שפתים אך למחסור. ונראה דהנה יש פ"ר דינים הבאים מחמשה אותיות מנצפ"ך כפולים והם השורש לכל הדינים והגבורות ומהם מתפשטים כל הדינים והגבורות וכמ"ש בפרע"ח בשער העמידה בכוונת ברכת אתה גבור עיי"ש והנה כל הצרות הבאים על האדם שהן ע"י הפ"ר דינים המה מחמת פגם בברית הלשון וברית המעור וכמ"ש שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו וכן הוא אומר מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה וכה"א מות וחיים ביד הלשון וע"י פגם בברית הלשון ממילא יש פגם בברית המעור כי ברית הלשון מכוון כנגד ברית המעור וכנודע ועיין גם בזוה"ק בהקדמה דף ח' ע"א מה שמפרש הפסוק אל תתן את פיך לחטוא את בשרך דלא יהיב ב"נ פומי' למיתי להרהורו בישא ויהא גרים למחטי להאי בשר קודש עיי"ש ועיין גם בספר נו"מ בפ' מצורע שמפרש מה דכתיב כפל לשון נצור לשונך וגו' ושפתוך וגו' ומפרש הוא כי הפוגם בלשון יופגם בברית וזהו נצור לשונך מרע היינו ברית המעור שלא תבוא ח"ו לידי עון הנקרא רע וע"י מה תשמור הברית ע"י שתשמור שפתיך מדבר מרמה עיי"ש ועיין גם במג"ע בפ' וישב ד"ה ויחלום יוסף שכתב בשם המקובלים שמי שמדבר לשון הרע ביום מוציא אותה לילה זרע לבטלה עיי"ש ולדעתי זהו ג"כ פי' הכתוב שומר פיו ולשונו שימר מצרות נפשו מצרות נפשו היינו מצרות בחי' צי"ע כי נפ"ש גי' צדי"ק וסו"ד עולים. והיוצא מזה דבשמירת ברית הלשון וברית המעור מעבירין את הדינים והגבורות ומביא לאדם חיים וכ"ט וע"י פגם בברית הלשון ובברית המעור הוא להיפך ח"ו. והנה ע"י מצות נר חנוכה אנו מתקנין שנוי בריתין אלו כי מצות נ"ח הוא כדי להודות ולהלל ומתקנין בזה ברות הלשון וגם מצות נ"ח הוא בנר ובפתלה ובשמן ונ"ר פ"תילה ש"מן ר"ת נפ"ש העולה צדי"ק יסו"ד עולים ומתקנין בזה ברית המעור וע"כ מצית נ"ח שמדליקין את המנורה למטה מעשרה הוא נגד הרגלים וכמו שאמרו דל מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק והוא עד דכליא רגלי דתרמודאי. כי ב"פ רג"ל עולה מספר לשו"ן יסו"ד וע"י מצות נ"ח מתקנין הלשון והיסוד וכנ"ל וכיון דאנו מתקנין ע"י מצות נ"ח הברית הלשון והברית המעור ממילא ממתיקין את הדינים מעלינו ומעבירין מעלינו כל הצרות והיסורים ולזה מנור"ה עם מ"ד והוא מ"ד נרות שאנו מדליקין בהמנורה בשמונה ימי חנוכה [והוא הל"ו נרות עם הח' שמשים] עולה מספר פיר דיין ואחד יותר רומז שהפיר דינים נתבטלו ברוב ע"י הדלקת נ"ח וגם מנור"ה עם מ"ד עולה א"ל שד"י וע"י שמות אל שדי מעבירין הדינים והצרות וכמ"ש בילקוט ראובני כאן בפ' זו בשם ספר שערי אורה שבמדת אל שדי אומר לכל צרה שלא תבוא על האדם הלכך התפלל יעקב אבינו באל שדי עיי"ש וכן אמרו רז"ל ומובא ברש"י ז"ל בפרשה זו בפסוק ואל שדי יתן לכם רחמים מי שאמר לעולמו די יאמר לצרותי די. גם נ"ח מצותו בשמן ושמן הוא חכמה כידוע ומביא חיים כטעם החכמה תחי' בעלי' וגם שמ"ן ר"ת ש"ומר מ"צרות נ"פשו רומז שהשמן של מצות