אלפי מנשה חושן משפט קסו

שהיו במקום אחר. משא"כ כשיוזמו להעדים הראשונים ויאמרו עמנו הייתם במקום אחר ולא במקום ההוא שמעידין העדים הראשונים ששם היתה ההלואה שפיר י"ל דיראים להזים פן יוזמו גם הם דהא יוכל להיות שהעדים האחרונים באמת היו שם אז במקום ההוא שמעידין הראשונים ששם היתה ההלואה ולא היו אז במקום אחר ושפיר יראים להזים פן יוזמו גם הם שיבואו עדי אמת ויאמרו להם עמנו הייתם שם במקום ההוא שמעידין העדים הראשונים ששם היתה ההלואה והבן. וא"כ הכא בהכחשה והזמה שבאמת הזימו להראשונים ואמרו להם עמנו הייתם במקום אחר הרי יוכל להיות שבאמת היו העדים האחרונים שם במקום ההוא שאומרים שגם העדים הראשונים הי' עמהם. וא"כ שוב ל"ש לומר דיראים להזים לבד פן יוזמו גם הם. ושפיר קשה קושיתינו הנ"ל על הרמב"ם

איברא נלע"ד לישב דהנה האחרונים הקשו על התוס' דמאי מקשו דלהימני לבתראי במגו דאי בעי פסלו לקמאי בגזלנותא דלמא רצו דוקא להכחישם דחששו פן יבואו כת שלישי ויאמרו ג"כ כהעדים הראשונים ואם יפסלו לקמאי בגזלנותא הרי יהיו הכת שלישי נאמנים לזאת ניחא להו יותר להכחישן כיון דכשמכחישין אף אם יבואו אח"כ כמה כתי עדים ויעידו ככת הא' יהיו מוכחשין מהם דתרי כמאה ולא יהיו נאמנים. ונלע"ד דכוונת התוס' בקושיתם הוא שיפסלו לקמאי בגזלנותא ויכחישו ג"כ וא"כ שוב אם יבואו אח"כ כת שלישי ויאמרו ג"כ ככת הא' לא יהיו נאמנים כיון דהכת הב' הכחישו ג"כ שלא הי' כן. ולפי"ז ניחא שפיר ולק"מ קושיתינו על הרמב"ם דהא תינח התם בשתי כתי עדים המכחישות זו את זו שפיר מקשו התוס' דלהימני לבתראי במגו דאי בעי פסלו לקמאי בגזלנותא והיינו שיופסלון בגזלנותא וגם יכחישו שלא הי' כן וכמ"ש. משא"כ בדינא דהרמב"ם הנ"ל בהכחשה והזמה הרי קושיתינו הוא שיהי' העדים האחרונים נאמנים במגו דאי בעי מזמי להו לבד ולא שיכחישו ג"כ המעשה שלא הי' כן דא"כ הרי תו הוי הכחשה בהדי הזמה וא"כ בזה שוב שפיר לא שייך לומר מגו דאי בעי הוי שתקי מההכחשה דדלמא מש"ה רצו דוקא להכחיש ג"כ כדי שאם יבואו כת שלישי ויאמרו ככת הא' שלוה לא יהיו נאמנים משא"כ אם יזימו לבד הרי כת השלישי יהי' נאמנים והבן. ויש אתי אריכות דברים לישב עוד עפ"י מ"ש הש"ך בכללי המגו ובסי' מ"ו ס"ק צ"ז הסברא מה דמגו דאי בעי שתק אמרינן גם בשנים משום דהברירה הוא ביד אחד לשתוק ולא תלוי כלל בדעת חבירו עיי"ש. אך עדיין לא צרפתי הדברים בכור הבחינה ואין להאריך כעת

(ב) בספר יראים מצוה רמ"ג הקשה מנ"ל דבעדים זוממין נותנין הממון למי שהעידו עליו מאחר שהוא קנס יתנהו הב"ד למי שירצו עיי"ש ועיין בהרדב"ז ח"ג סי' תרכ"ד שכתב על זה וז"ל ואי לא דמסתפינא לדרוש בכתוב מה שלא נמצא בדברי רז"ל הוי דרישנא לי' מקרא יתירה דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ואחיו יתירה הוא וה"ק ועשיתם לו כאשר זמם לעשות והאי עשיי' תהי' לאחיו עכ"ל, ודבריו תמוהים בעיני מאוד הלא כבר דרשו רז"ל בסנהדרין דף צ' ע"א הא דכתיב לאחיו דזוממי בת כהן נידונים בחנק אף דהיא בשריפה דכתיב לעשות לאחיו ולא לאחותו ובועלה הוא בחנק. וא"כ איך מצינן למידרש עוד לאחיו לענין שישלמו הממון לאחיו וצ"ע. ולפענ"ד נראה עיקר כטעם הראשון שכתב הרדב"ז שם עיי"ש

(ג) בתשובת רע"א סי' קע"ט נסתפק באם קיבל עליו קא"פ והוזמו אי חייבין בדין הזמה עיי"ש שהאריך קצת ועיין מזה גם בס' מנ"ח מצוה ל"ז. ולפענ"ד נראה להביא ראי' דאין חייבין בדין הזמה מהא דאיתא במכות דף ח' ע"ב עבד וכותי גולה ולוקה ע"י ישראל וישראל גולה ולוקה ע"י כותי ועבד כו' אלא ישראל גולה ולוקה ע"י כותי בשלמא גולה דקטלי' אלא לוקה אמאי דלטיי' ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך אלא אמר ראב"י כגון שהעיד בו והוזם דכוותי' גבי עבד שהעיד בו והוזם עבד בר עדות הוא אלא כגון שהכהו הכאה שאין בו שו"פ עיי"ש. וקשה מדוע לא ניחא לאוקמי גם גבי עבד שהעיד בו והוזם מטעם דעבד לאו בר עדות הוא הלא נהי דלאו בר עדות הוא עכ"ז משכחת שיהא חייב מלקות כשהעיד והוזם ובאופן שקיבל עליו את העבד להעיד דבכה"ג מהני עדותו דהא אפי' אם קיבל עליו עכו"ם לעדות מהני וכדקיי"ל לעיל בסי' כ"ב ס"ב. אלא ודאי דאם קיבל עליו קא"פ והוזם אין עושין בו דין הזמה והיא ראי' גדולה לפע"ד. אך עדיין יש לפקפק בזה דהא מה דמוקמינן דלוקה כשהעיד בו והוזם הוא כשהעיד בו שחייב מלקות וכמו שפירש רש"י שם והא בחיוב מלקות ל"ש לומר שקיבל עליו את הפסול להעיד כיון דזה הוא כאילו מחייב א"ע מלקות והרי אין ממיתין ומלקין על פיו ועיין גם בתומים סי' ז' סק"א שכתב דבד"נ לא מהני לקבל ע"ע קא"פ עיי"ש. אמנם ז"א חדא עפ"י מ"ש הר"י בי רב הובא בתשו' הרלב"ח בקונטרס הסמיכה שרשות הוא לב"ד שאינם סמוכים להלקות למי שבא בעצמו לב"ד להלקותו עיי"ש. וא"כ שפיר י"ל דהכ"נ לענין להכשיר על עצמו קא"פ לעדות למלקות מהני. וגם התומים שם לא קאמר דלא מהני בד"נ לקבל על עצמו קא"פ אלא דוקא בחיוב מיתה ולא לענין מלקות עיי"ש. ועוד דאפי' לפי דעת הרלב"ח שהשיג שם על הר"י בי רב וכתב דב"ד שאינם סמוכים אינם רשאים להלקות אף שהוא ברצון הנלקה. וא"כ ה"נ דלא מהני לקבל עליו קא"פ לעדות לענין מלקות. מ"מ ראייתנו הנ"ל נכונה היא דבאמת מה דנקט רש"י ז"ל שהעיד בו שהוא חייב מלקות הוא לאו דוקא דהא משכחת עוד מלקות בהזמה וכדתני בברייתא שם רפ"ק ד' דברים נאמרו בעדים זוממין אין נעשין ב"ג וב"ח ואין גולין לערי מקלט ואין משלמין את הכופר ואין נמכרין בעבד עברי ובכל הנך אם הוזמו לוקין וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"כ מה' עדות ה"ח. והרי לענין שיהא חייב לשלם כופר או שיהא נמכר בעבד עברי בודאי יכול להכשיר על עצמו קא"פ וא"כ שפיר נוכל למוקמי גם בעבד שהעיד בו והוזם היינו שקיבל על עצמו שהעבד יעיד בו ששורו הרג את הנפש או שגנב ואין לו לשלם דנמכר בגניבתו והוזם העבד חייב מלקות אע"כ דאם קיבל עליו קא"פ להעיד והוזם אינו חייב בדין הזמה

תם ונשלם חלק ראשון