אהבת ציון לח

שפלים וצוה הקב"ה לעשות מהן כמה מצות ומביא נמשל האזוב אשר צוה הקב"ה ליטלו לטהרת מצורע וכחו גדול שמשל אותו לארז דהיינו שלוקחין לטהרת מצורע עץ ארץ ואזוב והוא דבר שאין אנו יודעין הטעם, אמנם שלמה המלך בחכמתו ראה לדרוש בו דבר ורמז שנאמר וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר ללמדך שקטן וגדול שוים לפני הקב"ה ובדברים קטנים עושה נסים. והנה אף שדברי המדרש סתומין כאן, אמנם מפורשים במקום אחר דהיינו בילקוט מלאכי (א' ד') והובא בילקוט חלק ב' רמז קע"ח וידבר על העצים וכי אפשר לאדם לדבר על עצים אלא אמר שלמה מפני מה מצורע נטהר בגובה שבגבוהים בעץ ארז ובנמוך שבנמוכים באזוב אלא כיון שהגביה עצמו כארז לקה בצרעת וכיון שהשפיל עצמו נתרפא על ידי אזוב. ופי' המדרש כי על ידי הגאוה ורוממות לב צרעת בא שכיון שלקה בצרעת מבדילין אותו ושם ישב בדד שהוא מדה כנגד מדה על שהיה מגביה את עצמו על חבירו לפיכך ישב בדד במקום שאין איש ועל מי יתרומם ואין לו תרופה עד, שישפיל את עצמו כאזוב, כי הגאוה והתרוממות הוא סילון ממאיר ומביא את האדם לכמה עבירות ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה תועבת ה' כל גבה לב ונאמר רשע כגובה אפו בל ידרוש אין אלהים כל מזימותיו. ואמרו חז"ל במס' סוטה דף ה' ע"א כל אדם שיש בו גסות רוח אין עפרו ננער שנאמר הקיצו ורננו שוכני עפר. (עיין במדרש רבה ובילקוט פרשת מצורע) ומביאו לידי גזל וגניבה כי רוצה להתרומם עצמו ורוצה לאסוף הון ועושר כדי שיכבדו אותו הבריות, לשון הרע ורכילות הוא ג"כ שרוצה להשפיל את חבירו גם אותן שעושין ספרים מקבצים דברים שאין בהם תועלת כלל ומתלבשים בטלית שאינו שלהם ועושים ספרים כדי להגביה את עצמם לעשות להם שם בארץ או להראות שהם בעלי לשון מדברים בלשון גבוה, ועל זה נאמר (בקהלת ה') אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, דהיינו מי שמדבר בלשון מדברת גדולות סופו שמחטיא את בשרו שנלקה בצרעת וסיפא דקרא למה יקצוף אלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך. הרי שהגאוה ורמות רוח מביאים את האדם לכמה עבירות וגם לעריות ושאר איסורים כי על ידי גובה לבו אין לו מתג ורסן לכבוש את תאות לבו, ובגאותו אומר לי נאה למלאות כל תאות לבי

אמנם ההיפך הוא מי שיש לו מדת הענוה ורוח נמוכה. ואחד שבא להלל הזקן ואמר למדני תורה כולה על רגל אחת ואמר לו ואהבת לרעך כמוך שזה הרגל וסייג, לקיים את כל דברי התורה. ועליו אמר דוד המלך ע"ה (בתהלים נ"א י"ט) זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. כי כל מי שיש לו רוח נמוכה לא בא לידי עבירה, וכבוד ה' נראה אליו ושוכן באהלו כמו שאמר ישעיה הנביא ע"ה (נ"ז ט"ו) כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים, פירוש שבמקום גדולתו כביכול שם ענותנותו שהוא ב"ה שוכן מרום וקדוש אעפ"כ שוכן גם בדכא ושפל רוח עיין בסוטה דף ה' ע"א, ומשה רבינו נשתבח בזה בתורה והאיש משה עניו מאוד כי מדת הענוה היא מגן וצנה מכל תאוות המביאות את האדם לידי חטא, ועל זה אמר התנא במסכת אבות רפ"ג עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. שאם יסתכל האדם בשלשה אלה אז נכנע רוחו ואמר עקביא הגה"ה *הסתכלות שאלי אל בגד אש *עיין לעיל דרוש ח' מ"ש אאמ"ו סיבות המביאין את, האדם לידי הגאון זצ"ל בזה: עבירה כמו שאמר ר"א הקפר בפ"ד ממס' הנ"ל הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. ואמר עקביא שינצל משלש סיבות האלה שהם סילון ממאיר לבאי עולם, ומש"ה אמר כדי שינצל מן הקנאה יזכור שהוא בא מטיפה סרוחה ולמה זה יקנא את זולתו. ונגד מדה הגרועה, רדיפות הכבוד אמר שיזכור שהוא הולך למקום רימה ותולעה, ונגד התאוה אמר שיזכור שסופו ליתן דין וחשבון על כל מעשיו, הרי שהעיקר הוא שיהיה האדם שפל רוח. ובזה יש להבין מה שאמר רבי לויטס איש יבנה במס' הנ"ל בפ"ג מאוד מאוד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה ופירשו המפרשים שתקות אנוש רמה דהיינו שסופו של אדם הוא רמה ותולעה כמו שאמר עקביא. אמנם לשון תקוה אינו נופל על זה הכוונה ואינו מדוקדק דלשון תקוה הוא דבר שאדם מתאוה עליו ומקוה שיבוא לו ומי יקוה על רמה ותולעה הלא אמרו חז"ל קשה רמה למת כמחט בבשר הגה"ה החי *. אמנם נראה לי בזה' דהנה *ועיין לעיל דרוש ה' שאאמ"ו הגאון קשה לאדם ללחום נגד היצה"ר שהוא זצ"ל אמר כמה דרכים בזה: התאוה וכמו שהעיד הכתוב יצר לב האדם רע מנעוריו וגם אמרינן בפ"ק דמס' ע"ז ובפ"ה דמס' סוכה לעתיד לבא מביא הקב"ה היצה"ר ושוחטו, לצדיקים יהיה נדמה כהר ובוכין ואומרים איך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה, וגם אמרו שיצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ולולא כי הקב"ה עוזרו לא היה יכול לעמוד נגד היצה"ר שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. אמנם הרפואה בדוקה לזה הוא שיהיה אדם זוכר תמיד שהוא הבל וחייו הבל וסופו למות והוא מובל לקבר למקום רמה. ובלתי מחשבה זאת הוא קשה ללחום נגד התאוה והיא מלחמה כבדה כמו שאמרו איזהו גבור הכובש את יצרו וגם אמרו אל תאמין בעצמך עד יום מותך שאם היום היה כובש את יצרו עדיין אינו בטוח שמא למחר יהיה יצרו גובר עליו. אמנם המגן והחרב לנצח בו את יצרו הוא כשיזכיר לו יום המיתה שסופו למקום רמה ותולעה כמו שאמרו אם אדם רואה שיצרו מתגבר עליו יזכיר לו יום המיתה, וזה שאמר ר' לויטס איש יבנה מאוד מאוד הוי שפל רוח בפני כל אדם ואז אין אתה בא לידי עבירה, ואמר שתקות אנוש רמה דהיינו שהצדיק בוטח שיכבוש את יצרו תמיד אם מזכיר לו שסוף אדם למות לילך לקבר מקום רמה, ושפיר שייך בו לשון תקוה שהצדיק מקוה שלא יפול ביד היצה"ר על ידי רמה שזוכר לו שהולך למקום רמה: וזה היתרון שיש להחברא קדישא ג"ח שיש בידם תמיד חרב ללחום נגד היצה"ר שרואים תמיד כי אדם להבל דמה וסופו לעפר, ועל ידי שעוסקים בג"ח עם החיים והמתים ורואים כי אדם להבל דמה ונוח להם לכבוש את יצרם להיות להם רוח נמוכה לסקל מהם מדת הגאוה ורוממות וילבשו מדת הענוה. ונאה להם שלא ירדפו אחר כבוד המדומה ושלא להגביה בקנאה ושנאה על זולתם וירדפו לעשות שלום בין איש לחבירו ויהיו נוחים זה לזה. ובזה שמם נאה להם שגומלים חסד עם החיים ועם המתים, וזה תליא בזה שע"י שהם גומלים חסד עם המתים אז מרגילים את, עצמם להיות להם רוח נמוכה כי אין להם הסח הדעת מיום המיתה שרואים תמיד בהתעסקם עם המתים. ומזה נגרר שגומלים חסד גם עם החיים ורודפים שלום, ובזכות זה מי ששמו שלום יעשה שלום עלינו ונזכה לקץ הימין יקומו ישני עפר יקיצו וירננו. ובא לציון גואל אמן: