אפיקי ים חלק א ו

סימן א

ביאור דברי התוס' ז"ל בפסחים דף ס"ט בהא דשוחטין וזורקין על טמא שר"ץ

פסחים (דף ס"ט ע"א) תוס' ד"ה וזורקין ז"ל. וא"ת אי שוחטין וזורקין על טמא שרץ אמאי כתב רחמנא טמא אינו עושה פסח פשיטא דהא כתיב איש לפי אכלו לעכב דבעינן גברא דחזי לאכילה כדמוכח בכיצד צולין. ונראה לרשב"א דאיצטריך לאשמועינן דחייב בפסח שני. דלא נימא דמיפטר משום דשני תשלומין דראשון הוא דחזי בראשון חזי בשני דלא חזי בראשון לא חזי בשני כדאמר לקמן גבי חגיגה בכ"צ עכ"ל

א) והנה השאג"א ז"ל בסי' ס"ה הקשה קושיא עצומה על תי' הרשב"א ז"ל. מש"ס ערוך בפ"ק דחגיגה (דף ט' ע"א) דאיתא התם מאי תשלומין ר"י אמר תשלומין לראשון ור' אושעיא אמר תשלומין זה לזה מאי בינייהו. אמר ר"ז חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני איכא בינייהו. ר"י אמר תשלומין לראשון כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני. ור"א אמר תשלומין זה לזה אע"ג דלא חזי בראשון חזי בשני. ומי אמר ר"י הכי והאמר חזקי' נטמא ביום מביא בלילה אינו מביא ור"י אמר אף בלילה נמי מביא. אמר רבי ירמיה שאני טומאה הואיל ויש לה תשלומין בפסח שני. מתקיף לה רב פפא הניחא למ"ד פסח שני תשלומין דראשון הוא אלא למ"ד פסח שני רגל בפני עצמו הוא מאי איכא למימר אלא אמר ר"פ וכו'. הרי מפורש יוצא מזה דלמ"ד פסח שני תשלומין דראשון הוא. למדין מזה לעלמא דשאני טומאה ויש לה תשלומין אף היכא דלא חזי בראשון כמו שגילה לן קרא גבי פסח

ולפי"ז לדברי הרשב"א ז"ל דמ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ. ע"כ ס"ל דשני תשלומין דראשון הוא. ועיקר חידוש התורה הוא דעביד בשני אף דלא חזי בראשון. א"כ האיך יפרנס סוגית הש"ס לקמן (דף פ' ע"א) איתמר הי' ישראל מחצה טמאים ומחצה טהורים. א"ר מטמאין אחד מהן בשרץ עולא אמר משלחין אחד מהן לדרך רחוקה. ויטמאנו בשרץ קסבר שוחטין וזורקין על טמא שרץ. ויטמאנו במת מדחהו אתה מחגיגתו השתא נמי מדחהו אתה מפסחו אפשר דעביד בשני. במת נמי אפשר דעביד בשביעי דהו"ל שמיני שלו. קסבר עולא כולהו תשלומין דראשון נינהו דחזי בראשון חזי בשני דלא חזי בראשון לא חזי בכולהו. ולפי דברי הרשב"א ז"ל יקשה טובא. דהלא כיון דעולא ס"ל שוחטין וזורקין על טמא שרץ. א"כ ס"ל פסח שני תשלומין דראשון הוא לתי' הרשב"א ז"ל. וא"כ ע"כ ראי' מפסח שני לעלמא דשאני טומאה. דאף דלא חזי בראשון חזי בשני כמבואר בש"ס דחגיגה. א"כ מאי קאמר דלא יוכל להקריב חגיגתו בשמיני משום דלא חזי בראשון. הא ע"כ שאני טומאה. ויש לו תשלומין אף דלא חזי בראשון והקושיא חמורה למאד

ב) והנראה לענ"ד לתרץ דברי הרשב"א ז"ל ולהשיב את הארי ז"ל, דנראה לי לחדש בדברי הש"ס דחגיגה דאמר שאני טומאה הואיל ויש לה תשלומין בפסח שני. דזה תלוי בפלוגתא דאי שוחטין וזורקין על טמא שרץ או לא. דהנה אם הדין דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. וא"כ גזה"כ הוא דטומאת הבעלים בשעת עשיית הפסח. אף דלאורתא חזי למיכל. מעכבתו מלשחוט ולזרוק עלי' ושני בזה מכל הקרבנות דערל וטמא משלחין קרבנותיהם ובפסח גזה"כ הוא דאינו משלח פסחו דלאורתא חזי. כמבואר לעיל (דף ס"ב). א"כ כיון דהמניעה היא בפסח מצד שם טומאה דגזה"כ דטומאתו מעכבתו. ואפ"ה אמרה תורה דיש לו תשלומין בפסח שני. נוכל ללמוד מזה לטומאה דעלמא כגון לענין מאי דקיימינן התם בחגיגה לענין נזיר שנטמא ביום שמיני. דהתם נמי המניעה מצד שם טומאה וע"ש בטו"א. וילפינן שפיר מפסח דטומאה שאני ויש לה תשלומין. אף דלא חזי מצד הטומאה

ג) אולם למ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ. וס"ל דטומאת הבעלים בשעת שחיטת הפסח אינה מעכבתו מעשיי', והוי בזה כבעלמא דערל וטמא משלחין קרבנותיהם. והא דטמא נדחה לפסח שני. הוא דוקא בטמא מת בששי דלא חזי למיכל לאורתא ובעינן בפסח איש לפי אכלו נמצא דלדידי' אין המניעה מצד שם טומאה דאין הטומאה מעכבת העשי'. ורק דפומי' הוא דכאיב לי' שאינו יכול לאכול. והוי כחולה וזקן שאין שוחטין עליהם. ודין זה דבעינן גברא דחזי לאכילה. אינו בשום קרבן בעולם רק בפסח שמתחלתו לא בא אלא לאכילה כלשון המשנה (דף ע"ו ע"ב). א"כ לא שייך ללמוד מפסח