אחיעזר חלק חלק ג סז

סימן כ"ו ב"ה, בחורף תרע"ב

א) ע"ד אשר נשאלתי מרומעכ"ת שי' לפני נסיעתי מוויסבאדען בנכרית שניסת לישראל בדרך ציווילי באמריקא, וכעת באה לפני מעכת"ר ורצונה להתגייר וצידד רומעכ"ת שי' אולי באפשרי להקל כי אם לא יקבלוה לגירות ב"ד כשר בדין טבילה וקבלת מצות תלך לב"ד של רעפארמער, והגירות לא יהי' שם כדת, גם הציע לפני שדעת הרה"ג הדיין מהר"י פאזען שי' נוטה להחמיר בדבר לפי שהיא לשם אישות וגם אחרי שתתגייר לא תשמור דיני ישראל, ואין מהנכון להזדקק לזה

הנה בפשוטו נראה שיש בזה גם דין נטען על השפחה דמבואר ביבמות דכ"ד דלא ישאנה, ולפי פרש"י דלא ישאנה משום לזות שפתים דאתי לאחזוקי קלא קמאי, דייקו באיזה פוסקים, דאם הדבר ידוע שנבעלה לו בודאי מותר לכונסה, אבל הרשב"א מפרש הלזות שפתים שיאמרו שנתגיירה שלא לש"ש וכמבואר כן ברמב"ן וריטב"א והגר"א באה"ע סי' קע"ז ס"ק י"ז ולכאורה י"ל דגם רש"י מודה לטעם הרשב"א דלזות שפתים שייך גם מטעם שנתגיירה שלא לש"ש, והא דהצריך הטעם משום דאתי לאחזוקי קלא קמאי הוא משום הנטען על השפחה דנשתחררה ל"ש לזות שפתים שנתגיירה שלא לש"ש דהא משחררה בע"כ כמבואר ביבמות מ"ח: ולא בעי קבלת מצות בשעת שחרור, וכבר תמה ע"ז בס' שושנת העמקים כלל כ"ב. ולהרשב"א י"ל דס"ל כשי' התוס' ביבמות מ"ח דעבד אינו מל בע"כ ועי' ביו"ד סי' רס"ז ס"ה ובשפחה ג"כ ס"ל לרבנן דרשב"א דלא מהני טבילה בע"כ לשם שפחה וכשלא טבלה בעי קבלת המצות בשעת שחרור, ושייך לזות שפתים שלא קבלה עול מצות לש"ש. ורש"י לשיטתו ביבמות מ"ח דגם לרבנן מל עבד בע"כ וה"ה בשפחה ול"ש לזות שפתים דגירות בשפחה וע"כ פירש"י דאתי לאחזוקי קלא קמאי משום שפחה: אבל בנטען מן הנכרית גם לרש"י שייך טעם הרשב"א לזות שפתים של גירות, אולם בתוספתא דיבמות פ"ד מבואר דגם בשפחה אף בודאי בא עליה אסור והא בשפחה ל"ש לזות שפתים של גירות לפירש"י ורק משום דאתי לאחזוקי לקלא קמאי, ולפ"ז בדין דאם בא עליה מותר, וע"כ צ"ל דגם לשי' רש"י דמחזיקים קלא קמאי שייך אף אם בא עליה, דמ"מ ע"י שישאנה ידברו תמיד ממעשה העבירה שעשה מתחלה ויהי' לזות שפתים. שו"ר בשו"ת רעק"א סי' קכ"א שהקשה ג"כ דהא בשפחה ל"ש החשש שנשתחררה בשביל כך דהא אין זה בידה ומשתחררת בע"כ, וכ' דבשפחה דאיכא לאו מדאורייתא הטעם משום לעז שיאמרו שבא עלי', אבל בנכרית דליכא דאורייתא לא הי' ס"ד לאסור בשביל כך, אלא משום דנתגיירה בשביל כך. והתרצן משני דמ"מ איכא משום לזות שפתים. או כפרש"י דמ"מ חששו ללזות שפתים, או כהרשב"א דהלעז שנתגיירה בשביל כך, אבל בשפחה בודאי הלעז משום ביאת איסור יעו"ש

ובאמת בד' הראשונים בחי' הרמב"ן והריטב"א מבואר דס"ל בשי' רש"י דאם בודאי בא עלי' אפילו אם כנס יוציא ורק בנטען לפי שהוא חשד בעלמא, והקשו מהתוספתא דמבואר דלא תצא, הרי דפשוט להם בשי' רש"י דאפילו בא עליה בעדים שייך הטעם דהלעז של רש"י ואפילו אם כנס יוציא, ועי' בנמוק"י שם, ואפשר לומר לשי' רש"י דאפילו בא עליה בעדים שייך הלעז דלאחזוקי קלא קמאי שידברו ממעשה העבירה שבתחלה כדאמרן, מ"מ כ"ז דוקא בבא עליה כבתוספתא, אבל בנשואה אצלו בערכאות בפרהסיא דרך נשואין ל"ש החשש דלאחזוקי קלא קמאי דהקול כבר נתחזק ע"י פרסום הנשואין שבתחלה. מ"מ מלשון התוספתא דאפילו הוליד ממנה בנים נראה דאין חילוק [אם לא דנימא דע"י זנות ל"ה פרסום כ"כ] וכן מד' תשובת הרשב"א סי' אלף ר"ה שהי' מחזיק את השפחה לפלגש שכתב דלכתחלה לא יכנוס דלזות שפתים איכא ומכוער הדבר גם כי יש חשש בזה שנתגיירה שלא לש"ש כו' יעוי"ש היטב, הרי דשני הטעמים טעם רש"י וטעם הראשונים דלא נתגיירה איתנייהו בה. ועוד דבדרך נשואין בפרהסיא דמבואר בע"ז דל"ו דקנאים פוגעים בו וזהו הלמ"מ. ולכל השיטות איכא בהו איסור מדאורייתא. ודמי לשפחה שכ' הגרעק"א דכיון דאיכא איסור דאורייתא חיישינן בודאי ללעז גם לפי הס"ד

ולדינא כ"פ להלכה בשו"ת הגאון מוהר"ח צאנז חאה"ע ובתשו' שואל ומשיב מהדו"ת ח"ג דאסורה לכנוס כמו שאסר הרשב"א יעוי"ש, ובשו"ת דברי חיים מסיק לבסוף לצדד דבאופן שיש לחוש כדי דלא ליתי לידי עבירות חמורות מתירין איסור קל ובפרט בכה"ג דבדיעבד לא תצא אין מוחין בדבר אך לא להתיר לכתחלה

ב) וע"ד אם לקבלה לגירות לכאורה הדין פשוט דאין מקבלים כמבואר ברמב"ם פי"ג מה' איסו"ב ובטוש"ע יו"ד סי' רס"ח סעי' י"ב, "ואם אשה היא בודקין שמא עיניה נתנה בבחור ישראל", ועי' בב"י שם דהכל לפי ראות עיני הב"ד ואם רואים שסופו לש"ש מותר לקבלם כמש"כ התוס'

והנה יש לי מקום ספק, באופן שלא נתברר לב"ד ויש מקום להסתפק אם יש לו כונה לשם אישות אם מקבלים אותו, דאפשר דדוקא בנתברר לב"ד שיש להם עילה אחרת אין מקבלים והא דבודקים אחריו לכתחלה מספיקא משום דכל היכא דאיכא לברורי מבררינן ואין לב"ד לקבל בלי בדיקה, אבל היכא שבדקו ולא נתברר להם ויש מקום להסתפק שכונתו בלב שלם, כיון דבדיעבד הלכה דכולם גרים הם, ורק לכתחלה אין מקבלים אותו, היכא דמסתפקים מקבלים אותו ככל ספק דרבנן להקל

וגם בעצם הגירות יש מקום עיון, הא דלר' נחמי' ל"ה גר בכונה לשם ד"א משום אישות, אע"פ שבפיו אומר שכונתו להתגייר ודברים שבלב אינם דברים משום דהוה אומדנא דמוכח שכונתו לשם אישות, ובאומדנא דמוכח דהוי דברים שבלב כל אדם הוי דברים, ולפ"ז היכא דל"ה מוכח לכל העולם שכונתו לשם אישות ויש מקום להסתפק דכונתו להתגייר בלב שלם ודינו ככל ספק אומדנא דמוכח דהוי דברים שבלב כמש"כ הקצוה"ח דאומדנא דמספיקא הו"ל דברים שבלב וי"ל לר' נחמי' דשאני גירות מכל הקנינים, דעצם קבלת המצות והגירות הוי דברים שבלב וכ"ז שלא נתגייר בלב שלם ל"ה גר, ואפילו היכא דל"ה אומדנא דמוכח שכונתו לשם אישות או לשם ד"א אם באמת כוון לשם ד"א ל"ה גר כיון דלבו בל עמו

ג) והנה להלכה דקיי"ל דכלם גרים הם מבואר בראשונים ובריטב"א בשם הרמב"ן דטעם הדבר דכיון דנתגיירו וקבלו עליהם חזקה דאגב אונסייהו גמרי וקבלי, ובפשוטו נראה דאע"פ דאומדנא דמוכח דכונתו לשם אישות, מ"מ משום אונס הרצון גמר ומקני וקבל הגירות בלב שלם, ואיכא אומדנא שגמר ומקבל בלב שלם, והנה בדין זה מבואר בראשונים ובשו"ע דאפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל הנכרים וחוששים לו עד שתתברר צדקתו כיון דאין כאן אומדנא שאינו מקבל בלב שלם, לו יהי שבאמת אינו מקבל בלב שלם מה בכך, הרי דברים שבלב אינם דברים ואומדנא דמוכח אין כאן, אדרבא הרי אומדנא שכונתו בלב שלם דמשום אונסייהו גמר ומקבל

וכן יש להעיר מד' הרמב"ן והרשב"א שכתבו לפרש הלזות שפתים שיאמרו שנתגיירה שלא לש"ש, ולכאורה צ"ע, כיון דלהלכה קיי"ל דבדיעבד כלם גרים, ורק לכתחלה אין מקבלים אותו, ודין זה מסור לב"ד לכתחלה א"כ איזה