אחיעזר חלק חלק ג ג

תוכן הענינים

סימן א בענין חמץ. מביא ד' השאג"א דביטול מהני רק משום דחמץ הוי אינו ברשותו ומקשה עפ"ז ע"ד הרמב"ן, מישב קו' המקו"ח על השאג"א עפ"ד התו' בפסחים כ"ט ומחלק בין היתר איה"נ שלכדה"נ להנאה דחמץ בשעת ביעורו אלי' דריוה"ג. מישב ד' הרמב"ן עפ"ד המקו"ח דביטול מהני לענין תשביתו מוכיח דגם לר"ש ל"ש ביטול בחמץ שקבל עליו אחריות, וכן גם לשי' רש"י, ודלא כהשאג"א. ביאור בדרש"י ב"מ נ"ו. דוחה ראית השאג"א מק"ו דר"י ומישב קו' לשי' רש"י דלאחר ז"א השבתתו בכ"ד. משיג על חידושו של המקו"ח דחמץ גם לאחר שביטלו בעי שרפה וקבורה. מוכיח דאיה"נ לזמן אין מצותו בשריפה ומישב עפ"ז ד' התוס' ריש פסחים. מפלפל לסתור מ"ש השאג"א דלר"ש לא מהני ביטול קודם זמנו. מביא קו' מפרשי הים מהשוחט את הפסח על החמץ, מוכיח דתי' אינו מספיק לד' הרמב"ם ומישב עפ"ד השאג"א דמיירי בחמץ ש"נ שקע"א. מפלפל בזה בחידושו של המקו"ח דבשעת בעורו מהני ביטול גם לחמץ ש"נ שקע"א. מביא מ"ש השאג"א דר"א דס"ל דטוה"נ ממון היינו דוקא לענין בל יראה ומישב משה"ק ע"ז המקו"ח מהקדש עילוי. מישב קו' השאג"א ומוכיח דר"א ס"ל גם בכ"ד טוה"נ ממון. מביא מ"ש בירושלמי דהא דאי אתה רואה של אחרים ושל גבוה איירי בקדשים שחייב באחריותן ואלי' דר"ש, קו' המהריט"א וביאור העמודי אור. מבאר ד' הירו' בע"א. מביא שי' הצל"ח דקע"א בחמץ של ישראל א"ע בב"י ומבאר שי' החולקים עליו וענין טוה"נ בחמץ, ומבאר עפ"ז הירושלמי במשנה דכיצד מפרישין, משיג ע"ד הט"ז שכ' דלר"ש אין נפ"מ בין חמץ שקע"א לחמצו ממש. מחלק בין גול"מ דחיוב אחריות לגול"מ דקדשים שחייב באחריותן ומישב בזה קו' הקצה"ח משלהי סנהדרין, קו' מהריט"א על הירו', הקו' אמאי לא קאמר יכול יטמין ויקבל פקדונות מן ההקדש, קו' האבן העוזר ע"ד המג"א דנפקד שלא מכר החמץ הוי פושע, וקו' התוס' בדמ"ו אמאי אתה רואה של גבוה והא אי בעי מיתשיל מישב קו' שו"ת מהר"מ מינץ דלא יעבור בב"י משום דאינו ברשותו מחמת איה"נ של שעות דרבנן. מביא מה שנסתפק השאג"א אם חייב בתשביתו בחמץ ש"נ שקע"א, מדחה ראיתו ומשיב ע"ד בשי' הרמב"ם, קו' על הש"א שכ' להוכיח דלא תשחט ע"ח אינו תלוי במצות השבתה דלא כמ"ש התו' בפסחים ד"ה, מביא ד' השאג"א דעובר בעשה דתשביתו גם בחמץ שקע"א, והשגת המקו"ח עליו מהמכילתא שהובא ברא"ש, מצדיק ד' השאג"א עפ"ד הרמב"ן בפ' בא, מפלפל בשי' רש"י בפשט ד' המכילתא, משיג על המקו"ח שכ' דאף דאינו מוזהר בתשביתו מתקן הלאו דב"י ע"י השבתה, מסיק דמסברא איכא מ"ע דתשביתו גם בחמץ שקע"א, מוכיח דחמץ שקע"א אם מוציאו מרשותו תוך הפסח מהני לענין ב"י אבל אינו מקיים בזה מ"ע דתשביתו כמ"ש השאג"א ודלא כהמקו"ח

סימן ב בענין הנ"ל מביא שי' הגאונים המובא ברא"ש דהמפקיד א"ע בב"י כשהנפקד קע"א ותמיהת השג"א דגם בלא קע"א אין המפקיד עובר, מביא שי' המקו"ח דבנכרי א"ע בכ"ע ובישראל בעי' קע"א ומתמי' על דבריו, מבאר דבלא קע"א הוי גול"מ לגבי המפקיד ומחדש דלהלכה לפמ"ש הר"ן דאבה"נ לאחה"פ מדרבנן שוב ל"ה גול"מ וא"ע גם בלא קע"א, מבאר שי' הגאונים והחולקים עליהם וחילוקי הדינים משום ב"י ותשביתו ומישב ד' המכילתא שהובא ברא"ש, ישוב לשי' הגאונים והמכילתא באופן אחר וישוב לקו' ר"י ע"ד הגאונים, מבאר שי' הרמב"ן דבמוציא מרשותו סגי ומישב משה"ק המקו"ח ע"ז, באור ד' הירו' בפ' כ"ש אית תנא תני אין אתה רואה אפי' בפלטיא

סימן ג מביא חי' הצל"ח דבהגיע ז"א פסק האחריות ומרבה להקשות עליו ולסתור דבריו, דן לחדש דלשי' החולקים על הגאונים דהמפקיד עובר אין מ"ע דתשביתו על הנפקד שקע"א, מסיק מזה דבטוה"נ דעובר בב"י כבגול"מ ג"כ ליכא תשביתו ומישב בזה קו' השאג"א מהא דכיצד מפרישין על שי' רש"י דמשהה ע"מ לבערו א"ע, מביא משה"ק השאג"א לסתור שי' הר"י דמשהה ע"מ לבערו א"ע ומבאר ע"פ משכ"ל לישב שי' זו, ישוב לקו' השאג"א ע"ז מהא דאמר בדף ה' ש"מ מדר"ע דלי"ל מתוך

סימן ד הערות בפסחים ל"א. ישוב להקו' בדהג"מ אא"ב למפרע הוא גובה מש"ה מותר בהנאה והא הוי באחריות הישראל עפ"י הירוש' דחמץ ש"נ שקע"א מותר לאחה"פ, ישוב לקו' הק"נ על הרא"ש שם ע"פ הנ"ל, מצדד לומר דבחיוב אחריות שאינו בא מצד החמץ עצמו א"ע בב"י ולתרץ בזה הקו' הנ"ל בדהג"מ ועוד קושיות, ומסיק דבאמת אינו כן, באור ד' הרא"ש שכ' דלרבא צ"ל בהרהינו עפ"ד הר"י הלוי דבמשכון ליכא קנין משיכה, ישוב לקו' גיסו הרב בדהג"מ דנכרי ל"ק משכון עפמ"ש רש"י דכיון דבע"ח קונה משכון לכו"ע למפרע הוא גובה, מקשה במשכון שהרהינו אצל נכרי דיזכה הנכרי בחצרו דהבעלים מתיאשין לכי מטא זמן איסורי', מוכיח דמשכון מיקרי אינו ברשותו ומעיר לישב עפ"ז הקו' הנ"ל מהא דנכרי ל"ק משכון

סימן ה מביא מחלוקת הרמב"ם והראב"ד באיסור חמץ ושאור ומה שביארו נו"כ הרמב"ם והאחרונים בזה, ביאור לד' הראב"ד דחייב בשאור אף בנפסל מאכילת כלב, מחדש לד' הראב"ד דדיני בעור אין תלוי באכילה ודמי לטומאה דקיי"ל ט"ח עד לכלב, מבאר שי' הרמב"ם והראב"ד בדין דסרוחה מעיקרא, ומבאר עפ"ז גם מחלוקתם בפ"ד מהט"א, ישוב למשה"ק על הרמב"ם מהתוספתא דמאימתי קרוי שאור משיפסל לאכי' כלב, וביאור הצריכותא דחמץ ושאור בביצה ד"ז אלי' דהר"מ והראב"ד, תמי' על הכ"מ שהגי' בד' הראב"ד דוקא לשיעוריהן ולאכילה, מחדש דגם להראב"ד א"ח על אכי' חמץ שא"ר לאכ"א ועל אכי' שאור שנפסל מכלב ומפ' התוספתא לענין בעור דאין תלוי באכילה לדידי' כנ"ל, מבאר הירו' בנזיר בכזית מצה שחלקו עפ"י חידושו של המנ"ח מי"ט, מוכיח דלא כהמנ"ח אלא דגם בחמץ וגם בשאור חייב אכזית בכא"פ, דוחה עיקר סברת המנ"ח ומישב בזה קושיתו מזבחים ד"ע, מחדש דמאי דבנפסל לאח"ז אפי' מאכי' כלב צריך לבער הוא רק משום מ"ע דתשביתו אבל ב"י אין בו דלא גרע מלגבי טומאה, וע"כ בנסרח בער"פ לאח"ז איסורו מותר בהנאה לאחה"פ, ישוב לקו' המגיה למל"מ על קו' התו' בפסחים כ"א ע"ב בד"ה כ"מ מחולין ק"כ

סימן ו קו' בשם הגאון ר' אליעזר מטעלז ע"ד הח"י דנפקד שלא מכר החמץ בע"פ נעשה עליו ש"ש מטעם שומר אבדה ממאי דעקרו קנין מעות משום שמא יאמר נשרפו חטיך, מביא בשם גדול א' קו' ע"ז מש"ח שהי' לו לקדם ברועים ומקלות ומש"ח ששמר יותר מחיובו והחידוש שהכריח מזה דכל שהי' ש"ח שוב אינו נעשה ש"ש