אחיעזר חלק חלק ג קכט

הרחיים של מים יש חיוב תורה משום מלאכת מחשבת, ולבד זה גם בגרם כבוי לא כל הגרמות שוות, וכמה שי' ס"ל דיש איסור תורה בזה וידעתי שיש להאריך בזה בכל פרט, אבל אין הזמן גורם לזה, ובבירור ענין זה נדפסו כמה קונטרסים שהעלו להלכה שחייבים בעלעקטרי' משום מבעיר ומכבה. סימן ס"א ב"ה, עשרה בטבת תרפ"ז. לחכם אחד

ע"ד שאלת הרופא אם מותר ביוה"כ להכניס לחולה אוכל ומשקה לתוך הגוף על ידי קליסטיר דרך החלחולית, ולדעתו כיון דביוה"כ ביתובא דעתי' תלוי וכיון דשבע ע"י הנאת מעיו איכא נמי חיוב כרת בכה"ג עכ"ד

לדעתי הדבר פשוט, דאפילו למה שחידש החת"ס בחאו"ח סי' קכ"ו דביוכ"פ לא סגי בהנאת גרון ובעינן הנאת מעיו מ"מ, זהו דוקא באוכל דרך הגרון, אבל שלא בדרך אכילת הגרון, דלא הוי עלה שם אכילה כלל, ל"ש בזה שום חיוב מה שמכניס לתוך מעיו. ועי' יומא ע"ד דדרשינן עינוי מויענך וירעיבך והתם כתיב ויאכילך והוא. תחת עינוי דרעבון באה האכילה והיינו באופן שנכנס ע"י הגרון, דהוא מדרך האכילה ונגד זה העינוי, אבל מה שמיתב דעתו שלא בדרך אכילה הוי עינוי לגבי יוכ"פ, ובאמת גם לד' החת"ס דביוכ"פ בעינן הנאת מעיו, מ"מ הנאת גרונו נמי בעינן, כמו שהאריך בזה המנח"ח במצוה דיוכ"פ בסי' שי"ג ורק דלא מהני הנאת גרון לבד וכן לר"ל, דס"ל בחולין דק"ג דבעינן הנאת מעיו, היינו דלא סגי בהנאת גרון ואם אכלו חצי זית והקיאו וחזר ואכלו אינו חייב, אבל מ"מ הנאת גרון בעינן ויעוי"ש שכ' דגם ביוכ"פ דבעינן השיעור בכדי אכילת פרס אי נימא דבהנאת מעים גרידא סגי, גם אחר כדי אכילת פרס כל זמן שלא נתעכל יצטרף כמו בבהמ"ז, שהביא המג"א בסי' ר"י בשם הכנה"ג, דמצטרף גם אחר כדי א"פ יעו"ש

ובאמת הדבר מוכרח, דלר"ל על הנאת מעיו לבד אינו חייב' דהא בשמעתתא דריו"ח דכל איסורים אינם לוקין אלא כדרך אכילתן לא מצינו שחולק ר"ל על זה והא לר"ל דס"ל דאכילה במעיו בעינן. א"כ גם אי אכלו שלא כדרך אכילתן כגון שהמחה את החלב וגמעו כשהוא חם שנכוה גרונו: או באכל חלב חי יתחייב, דהרי מ"מ איכא הנאת מעיו אלא עכצ"ל דגם לר"ל בעינן הנאת גרונו ושיהי' כל דיני אכילה כדרך אכילתן ואם לא אכל כדרך אכילתן אינו מתחייב משום הנאת מעיו. ונראה דגם בב"ח וכלאי הכרם דחייב בשלא כדרך אכילתן לאו משום דסגי בהו הנאת מעיו גרידא לריו"ח, אלא דבאלו דלא כתיב בי' אכילה לא בעינן תנאי זה שיהי' כדרך אכילתן, אבל מ"מ חשוב הנאת גרונו לחייב, אלא דזהו הוי שלכד"א וזה חשוב הנאת גרונו במקצת, דלריו"ח דס"ל דהנאת גרונו בעינן, הוא כלל מוחלט בכל האסורים גם באלו שחייב שלא כדרך אכילתן (ונראה דלריו"ח באכל חצי זית בב"ח והקיאו וחזר ואכלו אם גם אכל שלא כדרך אכילתן מ"מ חייב דחשוב הנאת גרונו וצע"ק) ולפמש"כ גם ביוכ"פ למה שחידש השאג"א דחייב ביוכ"פ בשלא כדרך אכילתן, משום דלא כתיב בי' אכילה, מ"מ בעינן ביוכ"פ הנאת הגרון ובלי גרון אינו חייב על הנאת מעיו גרידא. וילה"ר לזה דגם לדעת החת"ס והמנח"ח דביוכ"פ בעינן הנאת מעיו, דמ"מ בעינן גם הנאת גרון מהא דר"ש דס"ל דהאוכל נבילה ביוכ"פ דפטור לר"ש משום דס"ל דאין איסור חל על איסור והא לריו"ח דס"ל דעל כל האסורים חייב בהנאת גרונו לבד וכיון שנכנס לגרונו חייב משום נבילה ומה שמוריד למעיו אינו מוסיף איסור, דהא אם הקיאו ג"כ חייב א"כ יתחייב אז משום יוכ"פ דחיובו בהנאת מעיו דכי משכח רוחא חיילי ואף דאי אפשר שיחויב משום יוכ"פ שלא יתחייב מתחלה משום נבילה מ"מ מה בכך כיון דכבר כלה איסור נבילה, דהא אם הקיאו ג"כ חייב א"כ יתחייב אח"כ משום יוכ"פ על הנאת מעיו דמחויב ביוכ"פ בלי הנאת הגרון. אעכצ"ל כיון דביוכ"פ אינו חייב משום הנאת מעיו אם לא הי' הנאת הגרון וכיון דעל הגרון אין איסור חל על איסור שוב הוי כהנאת מעיו בלי הנאת הגרון, ודברים קרובים לזה מצאתי בשו"ת כתב סופר חאו"ח

ובעיקר ד' החת"ס דביוכ"פ בעינן הנאת מעיו ונסתייע לזה מד' הירושלמי ספ"ח דתרומות כבר תמהו על זה המחברים דמד' הירושלמי מבואר להיפוך דלר"א דס"ל הלועס כבלוע אף בשבת כן כו' ומבואר דלר"א אינו מחלק בין יוכ"פ לשאר איסורים ואף דר' יהושע חולק וס"ל דלועס אינו כבולע והכי קיי"ל, עכ"פ מבואר מד' הירושלמי, שאין חילוק בין יוכ"פ לשארי איסורין, דלר"א הלועס כבלוע ולר"י בעינן הנאת גרון ועי' בס' ברוך טעם בשער הכולל דין ד' דמפרש ד' הירושלמי בב"ק בפ"ג הא מתניתין זימנין דמותבין לה ומסייען לר"ל זימנין דמסייען לריו"ח דיש אוכל אכילה אחת וחייב עלה ד' חטאות ואשם אחד ומסייע לריו"ח הוציאו בשבת כאן הנחה ולמה אמר אינו מן השם ומפרש מדאמר דאינו מן השם משום דעל חיוב אכילה החיוב בהנאת גרון ולענין שבת בעי הנחה במעיו ומדאמר אינו מן השם הרי מוכח כריו"ח דחייב על הנאת גרון, דלר"ל הרי זה מן השם, דחיוב שבת בא ע"י מה שהונח במעיו דחייב משום הנאת מעיים, ויעוי' בירושלמי ספ"ק דשבת תיפתר שהי' מהלך ובשירי קרבן שם דלהכי אינו מן השם דמיד כשבלע חייב על אכילה שהרי נהנה גרונו ועל ההוצאה אינו חייב עד שינוח במעיו, מבואר דגם על יוכ"פ חייב בהנאת גרונו

ומכבר תמהתי ע"ד החת"ס מגמרא מפורשת בשבועות די"ג, דמקשה לרבי דיוכ"פ מכפר בלי תשובה כרת דיומא היכי משכח"ל ומשני דאכל אומצא וחנקתו ומית, הרי דאע"פ דלא נכנס לתוך מעיו דהרי חנקתו, מ"מ חייב כרת על הנאת גרונו לבד, אף בלי הנאת מעיו. ולשי' התוס' שם דמית אח"כ משום דיוכ"פ אינו מכפר עד שכלה יום וכד' הר"י מיגא"ש א"ש. אבל מפירש"י שם דלא הוי רגע לכפורי, יקשה ודוח"ל דבאותו רגע שירד לתוך מעיו חנקתו עצם, דכל כי האי הו"ל לפרושי

ובשו"ת כתב סופר חאו"ח סי' קי"ז מקיים מילי דאבות והביא מה שמצא בכתבי אביו הגז"ל, דבאמת מירושלמי דתרומות פ"ח מוכח דיוכ"פ דמי לשארי איסורים אולם מש"ס דילן אליבא דהלכתא בהמ"ז ותענית ככותבת הגסה בעינן ליתובי דעתא במעיו כמש"כ הפנים מאירות, ובאמת לא דמי לבה"ז דבשביעה תלוי ואין שביעה אלא במעיו כמש"כ הכת"ס שם

המורם מכל האמור דבעיקר ד' החת"ס והמנח"ח דביוכ"פ בעינן הנאת מעיו מוכח מירושלמי תרומות פ"ח ובשבועות די"ג דלא בעינן הנאת מעיו, וגם לדבריו דבעינן הנאת מעיו, מ"מ הנאת גרונו נמי בעינן ובלי הנאת גרונו אי"ח על הנאת מעיו כמשכ"ל. שו"מ בחת"ס בחדושיו לחולין דק"ג דפירש אכילה במעיו לא בקיבה אלא שיצא מגרונו לבית מקום בליעתו נקרא מעיו ולהכי משכח"ל דחנקתו אומצא למטה מגרונו למקום שיצא לבית בליעתו, והחת"ס שם מתרץ כן יעו"ש. אולם מלשון התוס' בחולין דק"ג בד"ה חלקו, שכתבו דלר"ל נתחייב בתר אכילת מעיו קודם שיתעכל המאכל, מבואר דהנאת מעיו היא במילוי הכרס במקום העיכול שלא כד' החת"ס, ובעיקר השאלה הדבר פשוט שאין זה מסוגי אכילה כמ"ש בראשית הדברים.