אברבנאל על זכריה ז:ז

והעשירי באומרו הלא את הדברים אשר כרת ה' וגומר והוא שבפסוק הזה לא תמצא גזרה ולא מאמר פוסק, ומה שפירשו המפרשים מי גרם לכם הצום אלא עונותיכם זה לא נזכר בכתוב. הרי לך בזה עשר ספיקות בפסוקים האלה ואומר בעה"י בפירוש הפרשה כאשר עם לבבי:

ואומר שאנשי הגולה אשר נשארו בבבל לא עלו לירושלם ונשארו בגלותם לא במרד ולא במעל כ"א לפי שידעו שבבית שני לא היה ארון כפורת וכרובים ושתפסק מהרה הנבואה מביניהם, וגם לסבת אחרות שהתבארו כבר בכוונה הכוללת לא רצו לעלות שמה ולא בחרו באותה פקידה אף כי בראותם שדניאל קדוש ה' לא עלה שמה ומרדכי וזרובבל השרידים אשר ה' קורא שעלו בפקידה הראשונה חזרו משם והלך מרדכי לשושן כמו שהלך דניאל שמה, וזרובבל אחרי שהשלים בנין הבית חזר לבבל, ולא לבד גולי בבל עשו זה כי גם היהודים אשר היו במצרים ובעמון ובמואב ובארצות היונים ובשאר ארצות וגם אותם שגלו לספרד וצרפת ובקצוות המערב לא רצו לעלות לבית שני כי היו מפורסמות אצלם נבואות דניאל וידעו מהגלות העתיד, וגם מחמשת הדברים הקדושים שהיו חסרים בבית שני ומפני כן לא רצו לעלות, וכן עשו גולי בבל עם היותם יותר קרובים לירושלם, והותרה בזה השאלה האחד. והנה נזכרה הגבלת זמן בנבואה הזאת שהיתה בשנת ארבע לדריוש בארבעה עשר לחדש התשיעי וכינה אותו בשם כסליו לפי שבאותו זמן באו שלוחי בבל לחלות את פני ה' וכאילו הגיד הכתוב שכאשר היה זה כבר היה רוב הבית בנוי כי בשנת שתים החלו ליסד ההיכל וארבע שנים עמדו בבנינו, הנה אם כן עיקר בנין הבית בכתלים ובתקרה כבר היה עשוי כי הוא הנעשה ראשונה, והוצרך הכתוב להודיע זה לפי שאנשי בבל בשאלתם ודבריהם הרפו כל כך ידי אנשי בית שני שאם היתה שאלתם זאת בהתחלת הבניה אולי שהיו נמנעים ממנו וכמו שיתבאר בפסוק תחזקנה ידיכם, ולכן זכר הכתוב שהיה זה בשנת ארבע לדריוש שכבר היה חלק רב מהבנין נבנה, וזכר ג"כ שהיה בחדש התשיעי וכנה בכסליו להגיד שדברי כסילות היו דברי שאלתם ובקשתם ושזה דרכם אשר עשו לבוא לירושלם לשאול זה היה כסל למו. והנה ביאר הכתוב בכלל שבשנה ד' לדריוש היה דבר ה' אל זכריה והתחיל לפרט על מה בא אליו הדבור נאמר ששלחו מבבל לשאול על דברי הצומות וצעקתם, ומפני זה היה דבר ה' אל הנביא להשיב להם. הנה א"כ המאמר האחד היה דבר ה' אל זכריה בארבעה לחדש הוא כלל ושאר הפסוקים והדבור שבא אחריו הם פרטים ממנו וזהו היתר הספק הראשון מן הי'.

והנה ענין שאלתם הוא שבני בבל חשבו שהיה בנין אנשי בית שני פעל בטל כיון שהקדושה והשכינה לא תמצא שמה ולא יהיה ענין הבית ההוא כי אם כענין בית הכנסת שהיה להם בבבל שכל אחד מהם וגם כל אשר היו בגולה היו מקדש מעט ובית תפלה לאלקים, ולכן וישלח בית אל שראצר ורגם מלך ואין הכוונה שהיה בית אל שם אדם אבל אפשר לפרשו כדברי רש"י ששראצר ורגם מלך שהיו אנשים גדולים בבבל אולי שהיה להם אומנות בבית המלך ובפרט לרגם מלך ולכן נקרא כן ואנשיו שחזר אליו כלומר האנשים הנמשכים אחריו שלחו מבבל לקרוביהם שבבית אל אשר בירושלם לחלות את פני ה' בשאלתם, ויהיה לפי זה פירוש בית אל הוא בית המקדש אשר בירושלם ששלחו שם אותם שרי יהודה לפי שהם בעצמם לא הלכו, זהו הנ"ל בפירוש דברי הרב בכתוב הזה, ויהי אומרו ביתאל כמו לביתאל רמז לבית ה', והוא באמת פירוש נכון, ואין להקשות ממה שאמר וישלח בלשון יחיד כי היה זה לפי ששראצר היה הגדול שבהם והוא היה עיקר השולחים על דרך ויבא משה ואהרן (שמות ז, י), אמנם מאשר בדברי זכריה לא תמצא שקרא בית המקדש בית אל כי אם בית ה' נראה לי לפרש שלא היה בית אל המקום מה שאליו השליחות כי אם מה שממנו הלכו ועל אותו בית הכנסת שבבבל נאמר כי בית האלקים רוצה לומר הכנסיא שבבבל שלח את שראצר ורגם מלך ואנשיו שהיו יהודים נכבדים נקראים בשמות בבליים על דרך שדרך משך ועבד נגו לבוא לירושלם בעבור שהיו שם חגי זכריה ומלאכי נביאי הש"י לחלות את פני ה', ואין הכוונה להתפלל שמה אלא לחלות את פני ה' שישפיע דברו ונבואתו בכהנים ובנביאים לאמר אליהם מה שישיבו אותם על שאלתם, וזה צורך אומרו שני פעמים בכתוב הזה מלת לאמר שהראשון מהם הוא לחלות את פני ה' לאמר אל הכהנים ר"ל שיאמר השם לכהנים אשר בביתו ואל נביאיו מה שישיבו ולאמר השני היא אמירת מהכהנים והנביאים שיאמרו לאותם השלוחים אם יבכו בחדש החמישי והותר בזה הספק הב' מהי': והיתה כוונת שאלתם שאף שיחשב שיתבטלו צום הד' שהיו עושים לפי שנבקעה בו העיר וצום העשירי שנעשה ביום שסמך מלך בבל ידו על ירושלם וגם צום הז' שנעשה ביום הריגת גדליה בן אחיקם ודלת העם אשר היה עמו גלו מירושלם, לפי שאלה שלשה הצומות כיון ששבו בני יהודה לירושלם וחזרה אבדה לבעליה יהיה מן הראוי שיתבטלו הנה נשאר הספק על החדש החמישי שבו נשרף בית ה' וגלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה ועשר מסעות נסעה שכינה האם יהיה ראוי כיון שלא שבה השכינה למקומה ואנשי ירושלם בפחד ומורך לב מאנשי פרס פן יגורשו משם כמו שכבר בטלום מבנין הבית ושלא שבה הגולה ורובה עדיין בין הגוים בגלותם והארץ נתקללה בפירותיה ולא שבה למעמדה הראשון, ובני יהודה שנואים ונזופים בקרב העמים והם בירושלם מתי מספר שנים שלשה גרגרים בראש אמיר ואין עליהם מלך מולך מבית דוד האם ראוי שיבכו בהחמישי בזמן שנסעה שכינה וגלו עד אשר ישיב השם את שבותם ויקבץ פזורם או אם יבוטל הבכי ההוא מאחר שהיתה ירושלם בידיהם והם מתעסקים בבנין הבית, זאת היתה שאלתם בנויה על היות פקידת השם לאותם אשר עלו מבבל כאין בעיניהם, ואמרו שהיה זה הספק אצלם בענין הבכי בלבד אבל בענין הצום שלא היו שואלים דבר לפי שהם ינזרו ויבדלו מכל מאכל ומשתה כמו שעשו מן הגולה ועד הנה כי היה דעתם שהצום והנזירות מהמאכל היה ראוי שלא יחדלו ממנו עד אשר ישיב השם שבות עמו מארבע כנפות הארץ:

והנזר הוא מקור ואין פרושו אם אנזר כמו שחשבו המפרשים אלא שהיה שואל על הבכי ולא על נזירות המאכל ולכן אמר האבכה בחדש החמישי כי הבכי מיוחד לאותו חודש, ובעבור שלא שאלו דבר בענין הצומות לכן אמר על כולם בכלל הנזר כאשר עשיתי, והנה אמר האבכה בלשון יחיד כאלו אחר אותו בית אל שבבבל וקבוץ היהודים וכנסייתם אשר שם אם יבכה כי הנה אתם היושבים בירושלם אולי שלא תבכו בחדש החמישי מפני שחזרה לכם אבדתכם אבל אני יושבת בבל האם ראוי שאבכה בחדש הה'. והותרו במה שפירשתי בזה הספיקות ג' וד' וחמישי וששי מהעשרה אשר העירותי.

ואין ספק שהשאלה הזאת היתה מחלישה ידי עושי בית ה' בבנין ביתו בהיותה ממעטת בכבוד הפקידה וקדושת הבית ושאר הסבות אשר זכרתי ולכן בא דבור השם לנביא וצוהו אמור אל כל עם הארץ ואל הכהנים כלומר אל תחוש להשיב דברי שלום ואמת אל הבאים מבבל כי אחרי שלא רצו לעלותם לירושלם והם ממעטים בכבוד הפקידה מה להם לשאול בעניני הבית דבר יעשו כטוב בעיניהם בארצותם לגוייהם, אבל אל כל עם הארץ ואל הכהנים אשר בירושלם השומעים את דבריהם אמור אליהם כדי שלא יסתפקו בזה שהשואלים האלה טעו בשאלתם אם במה שעשו הבדל מההספד והבכי אל העם ואם גם כן במה שהבדילו בין הצום החמישי לשאר הצומות, ואין הדבר כן כי הצום וההספד שניהם כאחד בצום החמישי ואם יבוטל ההספד יתבטל הצום בהכרח ועל זה אמר כי צמתם וספוד: גם טעו לפי שהחיוב אשר להם בהספד בחמישי מפני הרג עדת ה' וגלותם מארצם אותו יש להם גם כן בצום השביעי שנהרג בו גדליה בן אחיקם וכל דלת העם שנשארו בארץ נהרגו וגלו ממנה ושתי הרעות האלה ממין אחד היו ולא נתחלפו כי אם בפחות ויתר, ואיה איפה חכמת הבבליים שעשו הבדל מהצום אל הבכי ומהחמישי אל השביעי כי הנה עם היות שצדקו דבריהם בצום הרביעי ובצום העשירי כיון שלא היה בהם הריגה ולא גלות כי אם שסמך מלך בבל על ירושלם ושהובקעה העיר ועתה כבר ירושלם בידי בעליה, הנה בחדש השביעי שהיתה הריגה וגלות אם רב ואם מעט אין ספק שדינו כדין החמישי בענין קיום שניהם או ביטול שניהם וזהו אומרו כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי, והותרה עם זה הספקות שביעית ושמינית מהעשרה.

ואמנם לענין השאלה השיבם הצום צמתוני אני וגומר וכי תאכלו וגומר ופירוש זה המאמר אצלי הוא מאחד משני אופנים, האחד שהשיבם האל יתברך הנה אני לא צויתי אתכם לצום ולספוד אותם הצומות וזהו הצום צמתוני אני רוצה לומר האם צמתם מפני מצותי ובדברי הנה לא צויתי לכם על זה, וכיון שאתם בעצמכם צמתם גם עתה תהיו האוכלים והשותים ולא תשאלו זה ממני והפה שאסר הוא יהיה הפה שיתיר אבל אמונת הדבר הוא שאתם קבעתם לכם הצומות בעבור הדברים אשר קרא ה' ביד הנביאים הראשונים אל ירושלם וגומר ומפני רשעתכם צמתם וספוד על מה שקרה לכם. והאופן השני מהפירוש הוא שאמר להם שאין גאולת ישראל ותשועתם וחזרת השכינה ביניהם תלויה בצום ובהספד כ"א בתיקון המעשים והדבקות בשם בכל לבבם ובכל נפשם ומה איכפת ליה להקדוש ברוך הוא אם יאכלו או לא יאכלו, ובעבור שהם עשו עיקר מהצום באמרם הנזר כאשר עשיתי כמו שפירשתי ועשו בלבד שאלתם אם יבכו ויספדו או לא לכן השיבם השם הנה הצום אשר תחזיקו בו בחשבכם שהלא זה צום אבחרהו אין הדבר כן כי הנה השלמות אשר חפצתי בו כמ"ש ירמיהו (ירמיה ט, כג) כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי רוצה לומר שחפצתי שתעשו גם אתם חסד משפט וצדקה בארץ כדי שתלכו בדרכי, אמנם הצום או האכילה אינה מפעולותי כי אין עמי לא אכילה ולא שתייה וגם הצום שהוא שלילת האכילה לא יפול בי לפי שאין ראוי לשלול מהדבר כי אם מה שדרכו שימצא בו ולכן אמר הצום צמתוני אני רוצה לומר שאני צם כדרך בני אדם זה באמת לא יפול בי כי אין מדרכי לאכול הלא אתם האוכלים ואתם השותים ולא אני, ויצא מזה שאתם לא תלכו בדרכי לא בענין המאכל והמשתה ולא בענין הצום אבל בדרכים שבהם חפצתי שהם הדברים אשר קרא ה' ביד הנביאים הראשונים בהיות ירושלם יושבת ושלוה ועריה סביבותיה והנגב והשפלה שהיה לשאר השבטים היה הכל יושב רוצה לומר במעמדו אותם הדברים הם הצום אשר אבחרהו כי הם דברי ובאלה חפצתי לא בצום ובהספד בחמישי: (ח-ט) ומפני שלא ביאר מה הם הדברים אשר קרא ביד הנביאים באה לו נבואה שנית כה אמר ה' צבאות לאמר משפט אמת שפוטו וגומר רוצה לומר כה אמר ה' אל הנביאים הראשונים באותו זמן שיקראו בירושלם יושבת שלוה ושקטה שישפטו משפט אמת ויעשו חסד ורחמים עם חבריהם, (י) ואלמנה ויתום גר ועני אשר מטה ידו אל יעשקוהו ואל יגזלוהו ולא יהיו כל היום חושבים מחשבות און שהם כולם דבריהם מצודקים, (יא) ואף על פי שהתרו בזה הנביאים פעמים רבות הנה אנשי אותו דור מאנו להקשיב אל הנביאים ויתנו כתף סוררת שהוא כמו קשה עורף לבלתי עשות מצותם, וגם אזניהם הכבידו משמוע שאפילו לשמוע דבריהם היו מונעים עצמם, (יב) והלב שהוא מקור הכוחות כולם שמו שמיר ר"ל משמרת לאזנים שלא ישמעו את התורה כי שמיר הוא תואר ללב מלשון שמירה כמו שפקיד ייאמר על אדם שבידו הפקידה, והמפרשים פירשו ששמיר היא אבן חזקה שלא יוכל ברזל לפסלה, ואמר את התורה כנגד תורת משה ואת הדברים כנגד דברי הנביאים, וזכר שמפני המרד הזה היה קצף גדול מאת ה' עליהם ולא שמע צעקתם בעת צרתם כי השיב גמולם בראשם ולכן סערם בגלות בין הגוים אשר לא ידעום ונשארה ארצם שממה במקום שהיתה ארץ חמדה. והיוצא מזה כולו הוא שלמה יבכו בחדש החמישי כי אין האדם בוכה ממה שהוא עושה לעצמו והם היו סבת רעתם וגלותם. והותרו שתי הספיקות התשיעית והעשירית מהעשרה ובכללם השאלות השנית והשלישית שהעירותי בתחילת הנבואה: