אברבנאל על זכריה ב:ח

והנה המלאך הדובר בזכריה מאשר סופק אצלו רצה להשיגו, ובעבור שהשכלים הנבדלים מקבלים מדעיהם והשגותיהם זה מזה בדרך השתלשלות כפי הדעת האמתי עד הראשון יתברך שהוא סבת הכל, לכן ראה זכריה כאלו המלאך הדובר בו היה יוצא רוצה לומר יוצא ממחיצתו והולך לשאול מעלתו ביאור הענין הזה ר"ל צורך המדה ההיא ואיכה ואיככה לא תהיה ירושלם העתידה כ"א במדתו של זאת שהיתה בבית שני, וראה מלאך אחר יוצא לקראתו והוא השכל שהיה עלת המלאך הדובר בזכריה כי כמו שיצא העלול לשאול מעלתו ככה יצא העלה להשפיע על העלול ולהשכילו בינה, וענין היציאה שנזכרה בפסוק הזה אינה תנועה מקומית כי אם התעוררות לדבר וכמו שכתב הרב המורה בשתופה, וזהו שאמר השכל עלה ההיא לעלולו (ח) רוץ דבר אל הנער הלז כלומר מהרה חושה ודבר אל הנער הלז שהוא זכריה כי היה נער בעת התנבאו, ושלשה נביאים העיד הכתוב שהיו נערים בהתנבאם שמואל וירמיה וזכריה, ואמר לנער הזה שלא יחשוב שלא תהיה ירושלם לעתיד לבוא גדולה מאשר היא עתה כי הנה תהיה גדולה כ"כ עד שלא יקיפו בה חומות כי פרזות תשב ירושלם מרוב אדם ובהמה שיהיו בתוכה, לפי שיהיו כל כך היושבים בה שלא יוכלו לשבת בתוך החומה ויתישבו מחוץ לחומה במגרשי העיר בערי הפרזות, ובזה הודיעו שלא היתה המדה אשר ראה אלא להודיע שהיתה ירושלם עתה דבר מועט בערך אל מה שיהיה בזמן העתיד ההוא.