אברבנאל על זכריה יא:ז

וסיפר הנביא שעשה המעשה הזה בפעל כאשר צוהו השם וזהו וארעה את צאן ההרגה רוצה לומר לקחתי לי לרעות הצאן שהיה מוכן לטבוח ולהרוג, ואומרו לכן עניי הצאן ראוי לפרשו על צדיקי ישראל וחסידיו שהקדוש ברוך הוא בעבור אותן עניי הצאן היה רועה את עמו כמו שהנביא לחמלתו על אותו צאן המוכן לטבח לקח לרעותו, והכתוב מסורס שהודיע הנביא לבעלי הצאן שלא לקח אותו מרעה כי אם להיותו סימן ורמז למה שיהיה בישראל וכאלו אמר עניי הצאן לכן שאמר השם לא אחמול עוד על יושבי הארץ זכר שלקח לו ב' מקלות לרמוז אל שתי ההנהגות שיהיו בבית שני, ממה שאמר שני מקלות מורה שהיו מעץ אחד ולא היו מתחלפות כי אם בהיות אחד מהם נועם ר"ל יפה וטובה וחזקה והשני חובלים מושחתת ומגונה. והיה זה אצלי כולו רמז לכהנים שמשלו בבית שני כי תחילתם היו שלשה בני חשמונאי יהודה ושמעון ויונתן שהיו מעשיהם נועם בגבורה ויראת ה' וכשרון המעשים ולא נקרא אחד מהם בימיו מלך כי אם נגיד או משוח מלחמה וגם הרומיים היו קוראין להם כן כמו שהעיד יוסף בן גוריון, ואחריהם קמו בניהם וזרעם שנקראו מלכים והרשיעו לעשות והם היו חובלים ומחבלים כרמים. והנה לקח משל המקלות לפי שנבחר מטה לוי על ידי מקלו של אהרן הכהן והכהנים הטובים היו כמקלו שהוציא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים וזהו נועם, אמנם שאר הכהנים החטאים בנפשותם היו חובלים ומשחיתים מבלי תועלת כעץ יבש מבלי שלימות, ואמר שעם שני המקלות ההם רעה את הצאן להגיד שבהיות הכהנים ההם טובים ורעים היתה תמיד השגחת השם על עמו וצאן מרעיתו.