אברבנאל על זכריה א:ד

ואומרו אל תהיו כאבותיכם ר"ל בהיותם בארץ הקדושה לא יעשה כמעשה אבותיהם הרעים שקראו אליהם הנביאים הראשונים ולא שמעו ולא הקשיבו ומפני זה הלכו בגלות לפני צר וזהו אומרו איה הם, ואין ענינו שמתו ברעב ובדבר כמו שפירשו המפרשים, אבל אמר זה על הגלות שרובם הלכו לאשור והם עשרת השבטים ומקצתם נתפזרו בחרבן ירושלם בארבע כנפות הארץ ולכן רומז לגלותם (ה) אמר הידעתם איה הם, ואמנם אומרו והנביאים הלעולם יחיו פרש"י ואם תאמרו והנביאים איה הם כי גם הם כבר מתו על זה אשיב לכם וכי לעולם היה להם לחיות, אך סופם הוכיח כי אמת היו הדברים אשר דברו וכן דרשו בפרק חלק (סנהדרין קה, א). ועל דרך הפשט נראה לי שבזה הודיעם הנביא זכריה הפסק הנבואה מבניהם באומרו והנביאים הלעולם יחיו ר"ל אל תחשבו שלעולם יחיו ביניכם הנביאים לא יהיה כן כי תפסק הנבואה, (ו) אך דברי וחוקי אשר צויתי הם חיים וקיימים לעד והם השיגו את אבותיכם כי בעבור שעברו על מצותי וחוקי קרה להם מה שקרה עד שהם בעצמם הודו בדברי וישובו ויאמרו כאשר זמם ה' צבאות לעשות לנו שהיה משפטו כפי דרכינו ומעללינו כן עשה אתנו ולכן הזהרו בעצמיכם שלא תהיו כאבותיכם פן יבא עליכם החרבן שבא עליהם. הנה א"כ בנבואה הקטנה הזאת רמז להם הנביא על תכלית הפקידה ועל הפסק הנבואה וחרבן בית שני בהוכיחו אותם שלא יעשו כאבותיהם פן יקרם כמוהם: והותרה השאלה הששית: