אברבנאל על מלאכי א:יג

ואמרתם הנה מתלאה והפחתם אותו וכו' עד הלא אב אחד: יאמר מרשעת העם שבראותם שבבית שני לא נשאר מכל הקדושות שהיו בבית ראשון כי אם הקרבנות גם אותה שארית טובה שנשאר בתוכם היו משחיתים ומפסידים אותו שהיו מביאים קרבנותיהם מכל דבר רע שלא ירצה לקרבן אשה לה'. ורש"י פירש מתלאה בהמה כחושה שהיו אומרים עניים אנחנו ואין יכולת להשיג למבחר נדרים, והפחתם אותו שהוא מלשון יגון כמו מפח נפש ושזו אחד מי"ח תיבות של תיקון סופרים כי והפחתם אותי נכתב אלא שכינה הכתוב וכתבו אותו, והענין והפחתם והדאבתם אותי את שולחני והראב"ע כתב שחסר ה"א במתלאה כמו מזה בידך (שמות ד, ב) כאילו אמר מה זאת התלאה ירמוז למארה ולרעב שיהיה בארץ שאין לחם לשום בשולחן, והפחתם מלשון פיח הכבשן (שמות ט, י) או שהפחתם כמו ונפש בעליה הפחתי (איוב לא, מב) רמז אל הגזל, וטעם הכתוב לדעתו שהם היו אומרים מה התלאה ומה ההפסד הזה אשר מצאתנו וגם מה יש בזה העצב ומה לחוש במפח נפשו כשתעציבוהו, נראה מדברי החכם שחוזר לפרש והפחתם ע"ד רש"י. ויותר נכון לומר כדברי הרד"ק שהיה מאשים שהיו מפרסמים שהיו קרבנותיהם משובחים ויפים מה שלא היה כן, כי כל אחד בהביאו קרבנו על כתפו היה אומר כמה אני יגע ונלאה מזה השה אשר הבאתי על כתפי לרוב בשרו ושמנינותו וזהו ואמרתם הנה מתלאה. עוד זכר מרשעתם והפחתם אותו והוא מלשון נופח באש פחם (ישעיה נד, טז), וענינו אצלי שהיו ממלאים אותו רוח בנפיחה כדי שיראה שמן והוא היה רזה ודל. ומלבד זה הבאתם הגזול הפסח והחולה שהם בעלי מומין ואסורים בהקרבה, והבאתם את המנחה הארצה אותה מידכם ר"ל והבאתכם עם אותו קרבן את המנחה וכיון שהקרבן אינו ראוי להקריב התחשבו שארצה אף המנחה אשר תביאו עמו זה אי אפשר באמת.