אברבנאל על שופטים ז:ה

וזכר שהורידם אל המים, רוצה לומר אל הנהר, ושאמר האל יתברך לגדעון כל אשר ילוק בלשונו מן המים כאשר ילוק הכלב וגו', רוצה לומר שיציג לבד כל אשר ילוק בלשונו כאשר ילוק הכלב, וכל אשר יכרע על ברכיו לשתות, רוצה לומר וכן תציג לבד כל אשר יכרע על ברכיו לשתות. והיה ענין זה לדעת רלב"ג שבראשונה צוה שישוב כל האיש הירא ורך הלבב, ועתה בנסיון הזה צוה שישובו כל העצלים, כי היה הכריעה על הברכים לשתות מנהג העצלים אשר אינם ראוים להלחם, והלוקקים בידיהם הם החרוצים והם המוכנים למלחמה, פסוק דמסייע ליה מה שאמר דוד הע"ה (תהלים ק"י ז') מנחל בדרך ישתה על כן ירים ראש. ואני אחשוב שעשה הנסיון הזה להבדיל כל הברכים אשר לא כרעו לבעל, כי באשר לא כרעו יושיע ה' את ישראל, ולפי שהשותים בכריעה שותים בשפתותיהם ואינם מלקקים בלשונם, לכן אמר כל אשר ילוק בלשונו מן המים כאשר ילוק הכלב, ולא היה הנסיון בשישתה בידיו (כי הכלב לא ישתה בידיהם) כי אם שילוק בלשון ולא ישתה בפה ובשפתיו בגמיעה, וזהו שאמר במעשה (ו) ויהי מספר המלקקים בידם אל פיהם שלש מאות איש, רוצה לומר שלא היו שותים בגמיעה כי אם בלקיקה בלשונם, ואין עיקר הנסיון בהיות השתיה ביד, כי אם בהיותם בלקיקת הלשון שיעשה אותו הכלב והאדם מעומד, ולא בגמיעת הפה והשפתים שאי אפשר שיעשה כי אם בכריעה ובהשתחויה, ולזה אמר וכל יתר העם כרעו על ברכיהם לשתות מים, כי זה היה ענין הנתינה לדעת מי הוא הכורע על ברכיו, (ז) ואמר השם יתברך שבשלש מאות איש ההם יושיע את ישראל, רוצה לומר שזכותם עומדת לעד לפי שלא היה בהם ברכים אשר כרעו לבעל, והותרה בזה השאלה השנית: