אברבנאל על שופטים ד:יז

וסיסרא נס ברגליו אל אהל יעל וגו'. זכר שנס סיסרא אל אהל יעל, ושהיא יצאה לקראתו לאמר סורה אדוני, שקראתו אדון להיות שהיה חבר הקיני בעלה משועבד אליו, והבטיחתו (יח) סורה אלי אל תירא, רוצה לומר שיהיה נכון לבו בטוח בה, וכסתה אותו בשמיכה, (יט) ושאל מים ותשקהו חלב להרדימו (כ) ושאמר אליה שתעמוד פתח האהל והיה אם איש יבא וישאל היש פה איש שתאמר אין, וניבא בזה, (הוא עצמו) שסיסרא לא היה כבר איש, אבל כאלו היה מת ובטל מן העולם, ולכן אמר היש פה איש ואמרת אין, שכבר היה אין, (כא) ושיעל לקחה את יתד האהל ותתקעה ברקתו ויעף וימת, ר"ל שנתקבצו דברים לשלא הרגיש בהכאה, האחד שהוא היה נרדם משתיית החלב, והשני ויעף שהיה עיף ויגע שברח ברגליו, ומפני זה וימת מבלתי שיתנועע יותר מההכאה.