אברבנאל על שופטים כ:יד

השני שלא די שלא רצו לשמוע דבריהם, אבל גם נאספו לצאת למלחמה עם בני ישראל, ובזה מהזדון המופלג שישראל לא היה רצונם כי אם לעלות על הגבעה לבדה אשר שם פגרי האנשים הפושעים ולא היה רצונם להלחם בבני בנימן האחרים כלל, והם לא אבו להעניש הפושעים וגם לא להצילם מבני ישראל ולהבריח אותם מן הגבעה ולהחביאם אבל נאספו לצאת להלחם עם בני ישראל, ולא שלחו אליהם מלאכים להנצל מהאשם ולבקש שלומם, (טו) אבל מיד התפקדו והיו אנשי שארי הערים עשרים וששה אלף מלבד אנשי הגבעה שהיו שבע מאות איש בחור, (טז) ומאותו עם בנימין שבע מאות היו קולעים אבן אל שער דק או דבר קטן כחוט השער ולא יחטיאו, וכאשר ראו זה בני ישראל התפקדו גם כן והיו ארבע מאות אלף. הנה ממה שאמרתי התבאר שלא כוונו ישראל להעניש כי אם יושבי הגבעה החטאי' לבד, לא שבט בנימן כלו, ושהם יצאו אליהם על לא חמס בכפם ואין מרמה בפיהם: והנה אנשי הגבעה כתב הרמב"ן בפי' התורה (פר' וירא) שלא היו חייבי מיתה, לפי שלא בעלו אשת איש כי פלגש היתה וכבר זנתה עליו, ואני אחשוב שהיו האנשים החטאים האלה בנפשותם חייבי מיתה מבחינות חמשה:

הבחינה האחת לפי ששאלו את האיש למשכב זכור והשתדלו עליו כל מה שיוכלו, כמו שאמר האיש אותי דמו להרוג, ועם היות כפי הדין אין אדם נענש על חטא שדמה לעשות אם לא שיצא לפעל, ומחשב' רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, הנה בענין הצבור כשיסכימו על עון כזה בפרהסיא ראוי שיכבד עונשם ולא יהיו נדונים כאיש אחד, הלא תראה שהגוזל את חבירו עובר בלא תעשה ואין לוקין עליו, אבל ישיב את הגזלה אשר גזל, ועכ"ז בדור המבול לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, לפי שעונש הכלל בהוסדם יחד על עביר' אחת גדול מנשוא. וכמו שתפל' הצבור ותשובתו יותר מקובלת מתפלת האיש הפרטי ותשובתו, ככה היה מהמשפט האלקי שבהסכימם על עון מפורסם (להיותו חלול השם) יענשו בעונש יותר קשה מעונש האיש הפרטי החוטא, ומזה הצד היה ראוי שאנשי הגבעה יענשו מיתה לא כפי איכות החטא ודינו כי אם כפי בחינת החוטאים ורבוייים ופרסומם, וכל כיוצא בזה אחז"ל (סנהדרין פ"ו מ"ו ע"א) לא מפני שהדין כך אלא מפני שהשעה צריכה לכך:

הבחינה השנית מפני שזנו את פלגש האיש. וכתב רש"י ז"ל (בראשית כ"ה ו') בפירוש התורה שהפלגש האמורה בתורה היא בקידושין בלא כתובה והאשה בכתובה וקדושין, כמו שהוכיחו רז"ל במסכת סנהדרין פ"ב כ"א ע"א בענין המלך, שאמרו שם מאי בין נשים לפלגשים? נשים בקידושין וכתובה ופלגשים בקידושין בלא כתובה, ולפי זה היתה הפלגש הזאת בקדושין, והיתה א"כ כאשת איש לחייב מיתה לשוכב עמה, וכבר העיד הכתוב בזה באמרו שם ויען האיש הלוי איש האשה הנרצחה וגו', שקראו אישה להיותה מקודשת לו: ואמנם הרמב"ן בפי' התורה (פ' חיי שרה דף כ"ב ע"ד) בפסוק ולבני הפלגשים אשר לאברהם כתב שאין הדבר כדברי רש"י ז"ל ושפלגשים הם בלא כתובה ובלא קדושין, ושכך היא הגרסא האמתית במסכת סנהדרין. והנה גרס' התלמוד אשר עמנו פה היא כך, מאי נשים ומאי פלגשים? אמר רב יהודה אמר רב נשים בכתוב' וקידושין ופלגשי' בלא כתובה וקדושין, ויורה שכוונתו כדברי הרמב"ן ושר"ל בלא כתובה ובלא קידושין. אבל רש"י ז"ל היה אב בתלמוד ואחריו לא קם כמוהו, ובפירוש ההלכ' לא הרגיש כלל בגרסא אחרת מאשר זכר, ויורה שלא היתה אצלו כי אם כפי מה שהביאה בפירוש התורה, ושאין בין האשה והפלגש שתי תנאים כי אם תנאי אחד מהכתובה, ואולי הבין המאמר בלא כתובה וקידושין שר"ל בלא כתובה אבל בקידושין. ומה שיורה שהאמת אתו בגרסא הזאת הוא מה שכתבו בירושלמי, איזו היא פלגש ואיזו היא אשה? ר' מאיר אומר אשה יש לה כתובה פלגש אין לה כתובה, ר' יהודה אומר אחד זו ואחד זו יש להם כתוב', אלא אשה יש לה כתובה ותנאי כתוב', פלגש יש לה כתובה ואין לה תנאי כתובה. ושם יראה שהפסק הוא כר' מאיר, וזה יוכיח שלא חלק אדם בעולם אם היתה הפלגש בקידושין אם לא, כי כלם נמנו וגמרו שהיא בקדושין. אבל היה המחלוקת לבד בכתובה, אם במציאותה כר' מאיר או בתנאיה כר' יהודה. ואם כן הגרסא האמתית ראוי שיהיה בתלמוד אשר לנו, אשה בקידושין וכתובה פלגש בקידושין בלא כתובה, ולא כוונו לשלול הקידושין ואיך יסבול הדעת שיאמינו חז"ל שהיו לדוד פילגשי' בלא כתוב' ובלא קידושין ושלא היה בהן צד אישות? והנה הכתוב בספור ענין אבשלום אמר (שמו' ב' ט"ו י"ז) ויעזב המלך את עשר נשים פלגשים לשמור הבית, ונאמר שם (שם ט"ז כ"א) בא אל פלגשי אביך, ואמר אחר זה (שם כ' ג') ויקח המלך את עשר נשים פלגשי', ונתן הנביא אמר בעונש עון בת שבע (שם י"ב י"א) הנני מקים עליך וגו' ולקחתי את נשיך לעיני השמש הזאת, יורה שקרא אשת איש לפלגש דומיא דבת שבע, כי היה העונש מדה כנגד מדה והם בקידושין. ועוד תמצא שבמקום מה שאמר בספר שמואל (שם ה' י"ג) ויקח דוד עוד פלגשי' ונשים מירושל', כתו' בדברי הימים (דברי הימים א' י"ד ג') ויקח דוד עוד נשים מירושל', וכלל אם כן שם הפלגשים בשם נשים ואין זה כי אם להיות בהם קדושין וצד אישות. ומה שיור' עוד על זה שכפי התורה נאסרה הקדשה, וכתב הרמב"ם בפ"א מספר נשי' כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה. וזה יורה שהפלגש בקידושין היתה אחרי שהיו ישראל מותרים בה, כי בלא זה יהיו בניה בני זנונים. וגם שנודה להרמב"ן שגרסת התלמוד כדבריו, לא יתחייב מזה שהפלגש האמורה בתורה בכלל היא בלא כתובה ובלא קדושין, לפי שהמאמר שם אינו בפלגש בכלל כי אם בפלגש המלך, כי שם דרשו על ולא ירבה לו נשים שנא' במלך, והקשו ממה שכתוב ויקח דוד עוד פלגשים ונשים בירושלים, ועל זה שאלו מאי נשים ומאי פלגשים וכו'? הנה זה לענין המלך בלבד אמרו לא על כל פלגש איש מישראל. והנה יראה מדברי הרמב"ם שכך הבין הסוגיא הזאת במה שאמר בספר נשי' שאסור לאדם לבעול אשה בלא קדושין כמו שזכרתי, ובמה שכתב ג"כ בפרק ד' מהלכות מלכים שיש רשות למלך לקחת נשים ופלגשים בלא כתובה ובלא קדושין, אלא ביחוד בלבד קונה אותן ומותרת, אבל ההדיוט אסור בפלגש בלא קדושין. והעולה מכל זה שהגרסא באמת כדברי רש"י היא, ואף שתהיה כדברי הרמב"ן הנה בפלגש איזה אדם המותרת לו אין ספק שהיא בקידושין. והנה איש האשה הנרצחת היה ירא אלקים וסר מרע, כמו שאמר אל בית ה' אני הולך, והלך לחזור על אשתו מבית אביה ולא יהיה זה אם לא היתה מקודשת, ולכן היו אנשי הגבעה ששכבו עמה חייבי מיתה לזנותם עם אשת איש:

והבחינה השלישית היא מפני שלקחו אותה פלגש בחזקה ובחמס מפורסם, הייטב בעיני ה' שיאספו אנשים בני בליעל על איש אחד ויקחו את בתו או את פלגשו אעפ"י שתהיה פנויה ויבעלו אותה בעל כרחו ובעל כרחה צעקה הנערה ואין מושיע לה? ואין הדבר הזה כאיש האונס נערה אשר לא אורסה, כי היה החמס הזה בקבוץ עם אחד ואין ראוי שיענש כאיש הפרטי כמו שזכרתי. ומפאת הגזל אשר עשו בזה היו חייבי מיתה כדור המבול, ומה שאמר הרמב"ן שאותה פלגש זנתה עליו, אין זה ממה שיתיר את החמס (כי שוה הוא) בפנויה ובזונה כבאשת איש, כי אין הבחינה כי אם מפאת העושק והחמס אשר בדבר, כל שכן שאין הזנות אשר בכתוב הזה כמשמעו, כי אם שיצאה הפלגש מבית האיש והלכה לבית אביה, וכן פירשוהו המפרשים כלם וחז"ל במסכת גיטין (פ"א ו' ע"ב) אמרו בפי' אותו זנות, נימא מצא לה זבוב מצא לה, ושם נאמר שאמר הקב"ה על זה אלו ואלו דברי אלקים חיים. הנה א"כ לא פי' אדם אותו זנות כמשמעו ולכן החומסים האלה בהיותם קבוץ אנשים היו חייבי מיתה:

והבחינה הרביעית מפני שאנשי הגבעה הם המיתו את הפלגש באשר נאספו כל העיר יחדו לשכוב עמה להיות אצלה ומרוב הבעילות נחלשה כחה עד אשר מתה, האם לא היה זה הריגת נפש? ולא יכנס בלא תרצח בהיותם עושים מעשה מופלג כזה עד שהמיתוה? ועם היות שאחז"ל שעשרה שהרגו את הנפש פטורים. הנה זהו לפי שלא נודע מי הכהו, ובענין כזה להיותו עון מפורסם לאותו צבור לא חיישינן לענין הדין כי אם כפי הראוי להוראת שעה, וכבר הביאו במס' סנהדרין בפרק נגמר הדין (דף מ"ו ע"א) אמר להם ר' אליעזר בן יעקב שמעתי שבין דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא לעשות סייג לתורה. ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי היונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו, לא מפני שראוי לכך אלא מפני שהשעה צריכה לכך. ושוב מעשה באחד שהטיח את אשתו תחת התאנה והביאוהו לבית דין והלקוהו, לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך:

הבחינה החמשית מפני שבני הגבעה כוונו במעשה הזה לכלות הרגל ממקומם ושלא יעבור עוד בארצם איש או אישה, ומפני זה היו חייבי מיתה כפי המשפט המדיני לעשות גדר וסייג לשאר הערים וכל ישראל ישמעו ויראו ולא יזידון לעשות עוד כדבר הרע הזה, וממה שאמרתי התבאר שהיה זה החטא דומה לחטאת סדום ההפוכה כמו רגע. ואם תאמר למה לא נענשו אם כן כעונש אנשי סדום מאת ה' מן השמים אחרי שהיה חטאם שוה ומתדמה להם? אני אשיבך מלין שאנשי סדום לא נענשו על אשר דמו אז לעשות למלאכים, כי אם על אשר הרעו פעמים רבות קודם לזה בפועל, וכמו שאמר השם יתברך (בראשית י"ח כ' וכ"א) זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד. ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה וגו', הנה אם כן קודם ביאת המלאכים כבר היו אנשי סדום חייבי כליה והמלאכים באו להענישם, כמו שאמרו (שם י"ט י"ג) כי משחיתים אנחנו את המקום הזה, אבל אנשי הגבעה לא עשו הנבלה הזאת כי אם בפעם ההיא והוא היה החטא הראשון אשר חטאו בזה ולכן לא היו ראויים להענש כאנשי סדום שהיו מתמידים באותו חטא, לפי שהקב"ה מאריך לרשעים ומעניש אותם כשנתמלא סאתם. והנה הרמב"ן השתדל להבדיל בין חטאת סדום לחטאת אנשי הגבעה ולהכביד עון סדום ולהקל בעון אנשי הגבעה. ולא נכנס בדחק הזה כי אם להשיב לספק אשר העירותי, וכדי להקל בענין בעלי הגבעה לישב דעתו שיזכור למה נפלו ישראל לפני בני בנימין פעמים, ואין כן דעתי, כי עוונותיהם היו שוים ומתדמים באיכותם ולא התחלפו כי אם בהשנות החטא והתמדתו ונכרים אמרי אמת. והנה הארכתי בזה להראות יושר דעתי ולאמת שבני הגבעה חייבי מיתה היו, והותרה בזה השאלה השלישית: