אברבנאל על יהושע טו:יח

והנה זכר שהיא בבואה ותסיתהו לשאול מאת אביה שדה, ופירשו בזה שבבואה לבית בעלה היא הסיתה את עתניאל בעלה שישאל מכלב אביה שדה. ולפי שעתניאל לא רצה לשאול אותו הוצרכה היא לשאול, ולזה ותצנח מעל החמור שהפילה עצמה מעל החמור לשאול, והפי' הזה יפה נדרש, עם היות שלא נזכר בכתוב שלא רצה עתניאל לשאול. ולכן אחשוב אני שפירושו, שמפני שהאשה אין ראוי שתשאל דבר לא מאביה ולא מאיש אחר אם לא ברשות בעלה, לכן עכסה עם היותה אשה חדשה לא רצתה לשאול זה מאביה אם לא ברשות עתניאל בעלה, עם היות שעתה הנה באה לביתו מחדש, וזהו אמרו ויהי בבואה ותסיתהו, ר"ל ותסיתהו לבעלה לשאול היא מאביה, כי היתה ההסתה שיתן לה רשות לזה. והנה הוצרכה להצניח מעל החמור ולא ידעתי למה לא שאלה מעל החמור? אולי היה לנשק רגלי אביה בשאלה ממנו חסד. או עשתה זה להראותו שהיתה מחשבת ומתבודדת במחשבה כ"כ שנפלה בעבור זה מעל החמור, ולזה כששאלה אביה מה לך, השיבה (יט) תנה לי ברכה, ר"ל תנה לי ארץ ברכה כי ארץ הנגב נתתני והיא ארץ ערבה ושוחה ועיף בלי מים, ולכן שאלה גלות מים ואביה נתן לה חלקת השדה שהיה בה גלות עליות וגלות תחתיות. ובדרש (שם שם) אמרו ארץ הנגב נתתני על עתניאל בעלה אדם שאין בו אלא תורה לבד: