אברבנאל על יואל ב:טו

תקעו שופר בציון קדשו צום. וגו' בפרשה הזאת גילה הנביא שעוד יבא על יהודה וירושלם חרבן אחר, ועליו אמר שנית תקעו שופר בציון כי תקיעת השופר היא להזהיר העם על ביאת האויבים וכמו שאמר אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו (עמוס ג, ו) אם תהיה רעה בעיר ואמר שיקדשו צום ויקראו עצרה וענין העצרה היא מה שזכר מיד (טז) אספו עם קדשו קהל קבצו זקנים אספו עוללים ואפילו יונקי שדים יתקבצו שמה וכדי שיהיה האבל כולל אפילו החתן יצא מחדרו וכלה מחופתה כי כולם יתענו וכולם יהיו באסיפה ויבכו היונקי שדים לרעבונם והגדולים יכנע לבבם לבכייתם ואפילו החתן שמוטל עליו לשמח את אשתו אשר לקח הוא וכלתו יבכו ויתענו, אמנם בירושלמי דתעניות דרשו יצא חתן מחדרו זה הנשיא וכלה מחופתה זה אב בית דין דבר אחר יצא חתן מחדרו זה ארון וכלה מחופתה זו ספר תורה, (יז) וגם הכהנים הנגשים אל השם בין האולם ולמזבח יבכו ויאמרו חוסה השם על עמך ואל תתן נחלתך לחרפה למשול בם גוים, ואי אפשר לנו לפרש אל תתן נחלתך לחרפה למשול בם גוים כי אם על הגלות הארוך הזה אשר אנחנו בו לחרפה בידי אדום, ולפי שנתפזרנו בעמים רבים בזה הגלות לכן אמר למה יאמרו בעמים איה אלקיהם, והיטיב לומר הרב רבי אברהם בן עזרא שאין נכון לבכות בהיכל השם ומפני זה אחשוב אני שהבכיה הזאת בגלות היתה שבכו העם והתאבלו בגלותם כל כך מהשנים ובכו הזקנים כי נאסף כבודם והעוללים שפורש אין להם ויבכו הכהנים על כי נכרת מבית השם מנחה וזבח ותמיד בגלותם יאמרו בתפלותיהם חוסה השם על עמך ואל תתן נחלתך לחרפה למשל בם גוים בגלותם למה יאמרו בעמים איה אלקיהם כמו שאמר בשירת האזינו (דברים לב, לז) ואמר אי אלהימו צור חסיו בו.