אברבנאל על ירמיהו נ:א

הנבואה השבעה עשר היא מה שניבא ירמיהו על חרבן בבל, תחילתה הדבר אשר דיבר ה' אל בבל עד בן עשרים ואחת שנה צדקיהו במלכו. ויש בנבואה הזאת ט"ו פרשיות. הא', הדבר אשר דיבר ה' אל בבל אל ארץ כשדים. הב', שה פזורה ישרא'. הג', על הארץ מרתים. הד', השמיעו אל בבל. הה', הנני אליך זדון. הו', כה אמר ה' צבאות עשוקים. הז', הנה עם בא מצפון. הח', כה אמר ה' הנני מעיר על בבל. הט', עושה ארץ בכחו. הי', מפץ אתה לי. הי"א, כי כה אמר ה' צבאות חומת בבל. הי"ב, לכן כה אמר ה' הנני רב את ריבך. הי"ג, לכן הנה ימים באים. הי"ד, כה אמר ה' צבאות חומת בבל. הט"ו, הדבר אשר צוה ירמיהו הנביא את שריה. והנה שאלתי בדברי הנבואה הזאת ו' השאלות:

השאלה הראשונה באומרו בייעוד פקידת בית שני ועלות היהודים שמה מבבל יבאו בני ישראל המה ובני יהודה יחדו הלוך ובכו ילכו ואת ה' אלקיה' יבקשו וכן אמ' ושובבתי את ישראל אל נוהו ורעה הכרמל והבשן ובהר אפרים והגלעד וגו' ואמר עוד בימים ההם ובעת ההיא יבוקש את עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאנה וגומר, וידוע שישראל והם עשרת השבטים לא שבו לירושלם בפקידת בית שני:

השאלה השנית באומרו בחרבן בבל הנה כאריה יעלה מגאון הירדן אל נוה איתן כי ארגיעה אריצם מעליה וגומר לכן שמעו עצת ה' אשר יעץ וגומר, והנה אלה הפסוקים עצמם נאמרו למעלה במפלת אדום ואיך באו המשפטים והמאמרים שוים ודומים באדום ובבל כל שכן בהיו' נבואת אדום לעתיד לבא ונבואת בבל לשעתה ואיך יהיו צעירי הצאן המחריבים אדום הם עצמם מחריבי בבל בהיות בניהם אלפים מהשנים:

השאלה השלישית בפרשת עושה ארץ בכחו מכין תבל בחכמתו שנאמרה במפלת בבל ותמצאה למעלה אחרי פרשת כדנא תאמרון להום, ומה ראה הנביא לשנות כל אותם הפסוקים ומה צורך בהשנות הדברים הקצור קצרה לשונו למצא אחרים ומה היחס אשר לאותם הפסוקים במקום הזה אשר הביאם פה:

השאלה הרביעית במ"ש הנביא שני פעמים בייעדו שהגוים שיחריבו את בבל יהיה מדי וכמו שאמר העיר ה' את רוח מלכי מדי ולא זכר פרס וידוע שפרס ומדי שניהם החריבוה, גם אומרו מלכי מדי יקשה מאד כי מלך אחד היה במדי לא מלכים רבים:

השאלה החמישית באומרו רץ לקראת רץ מגיד לקראת מגיד להגיד למלך בבל כי נלכדה עירו מקצה, ויקשה המאמר הזה אם מאומרו רץ לקראת רץ שהיה ראוי לומר רץ אחר רץ אם כל הרצים והמגידים היו הולכים להגיד את המלך ואם מפני שמלך בבל בבבל היה ואיך יהיו א"כ הרצים להגיד לו כי נלכדה עירו, גם שכאשר נלכדה בבל כבר היה מת המלך בלשצר ואיך אמר א"כ להגיד למלך כי נלכדה עירו וכבר לא היה שם מלך:

השאלה השישית באומרו בסוף הנבואה עד הנה דברי ירמיהו, כי אם אמר זה על נבואת בבל שלא היתה יותר ממה שנכתב כאן הנה זה לא היה צורך בה ולא נאמר כזה בנבואות שאר האומות ומה שנאמר עד הנה משפט מואב הוא לסבה אחרת כמו שבארתי שם, ואם נאמר להודיע שנפסקה הנבואה מירמיהו קודם מותו כדברי הרב המורה ז"ל הנה זה אינו צודק כי נבואת בבל היתה כמו שהעיד הכתוב בשנה הרביעית למלכות צדקיהו ואיך נאמר שאז פסקה נבואתו כי הנה אחר זה שנים רבות ניבא נבואות רבות בירושלם אל צדקיהו ואחרי צאתו משם אל אנשי הגולה היורדים למצרים כמו שנזכרו למעלה בזה הספר: והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:

הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא ליעד שתחרב בבל ע"י מדי ופרס שיעלו עליה וישחיתוה ושגבוריה יהיו לאין ושריה לאפס, ושתהפך בבל כמהפכת סדום ועמורה ושיהיה זה נקמה מהש"י שינקום דם עמו ושריפת היכלו וחרבן ביתו, ושמתוך חרבן בבל יצאו בני ישראל וישובו אל ירושלם ויבנו את בית ה', ויספר שזאת הנבואה ניבא אותה ירמיהו בשנה הרביעית למלכות צדקיהו וששלחה אל בבל ביד שריה כששלחו המלך צדקיהו לבבל על עניניו, וצוה הנביא את שריהו ששם יקרא את המגלה הזאת וישליכה בנהר פרת ויאמר ככה תשקע בבל וכמו שיתבאר בפסוקים:

הדבר אשר דיבר ה' אל בבל אל ארץ כשדים וגו' עד שה פזורה ישראל אריות הדיחו. כמו שנאמר בפרשת כוס היין החמה ומלך ששך ישתה באחרונה שיזכור חרבן מלך בבל שהוא ששך באחרונה אחר זכרון חרבן שאר האומות, כן עשה שבסוף דבריו ניבא על בבל המדינה גברת במדינות ועל עם הכשדים כולם שהחריבו שאר הארצות, וכבר ראית בדברי זה הנביא שהיה נהוג אצלו לומר מלת אל במקום על וכמוהו אל ההרים לא אכל (יחזקאל יח, ו) ורבים כמוהו. ולפי שנבוכדנצר החריב עמים רבים וארצות רבות לכן אמר הנביא כאן (ב) הגידו בגוים והשמיעו רוצה לומר שיגידו בשורה זו מחרבן וכשדים בקרב הגוים, ולחזק הענין אמר שני פעמים והשמיעו ושאו נס השמיעו אל תכחדו והוא שנלכד בבל לפי שאלוהות בבל לא יכלו להציל את עמה לכן אמר הנביא הוביש בל חת מרודך שהם שמות הפסילים שהיו הבבליים מאמינים בהם אלהות ועובדים אותם, וזהו אומרו במלות שונות בדרך כלל הובישו עצביה חתו גלוליה שהם הפסילים שהיו המה עובדים להם, וביאר למה יבושו באומרו (ג) כי עלה עליה רוצה לומר על מלכות בבל גוי מצפון והם מדי ופרס השוכני' לצד צפון ואותו גוי העול' עליה ישית את ארצה לשמה ולא יהיה בה יושב עוד מאדם ועד בהמה שהיו בבבל נדדו הלכו בגולה ובשבי (ד) ובימים ההמה כאשר הלכו בגול' לבבל עם בני יהודה ובנימין וזה כי כשגלו עשרת השבטים נשארו אנשים מועטים מהם בורחים ונפוצים בארץ כמו שנאמר בדבורי חזקיהו ויאשיהו ונטפלו עם בני יהודה והם אשר גלו עמהם, ועליהם אמר שישובו עם בני יהודה יחדו מבבל ואת ה' אלקיהם יבקשו וזה היה כשנתן להם רשות כורש מלך פרס לעלות ולבנות בית ה' בירושלם, ואמר הלוך ובכו להגיד שיבכו מרוב השמחה בזכרם חרבן ירושלם ושריפת בית ה', (ה) ובשובם מגלות בבל ציון ישאלו דרך שישאלו זה לזה אי זה דרך ציון לפי שהנה פניהם יהיו מכוונות לשם יתברך, ויאמרו איש אל אחיו בואו ונלוו לה' ולא נשוב לחטוא לפניו אבל יהיה בריתנו אתו כברית עולם לא תשכח.

ואם תאמר אם חפץ ה' בתשועת עמו למה זה שלחם בגלות להשיב לזה אמר (ו) צאן אובדות היו עמי רוצה לומר כמו הצאן האובדות היו עמי והם האובדים מן העדר ורועיה המלכים התעום כי במקום שהיה מוטל על הרועים לשמרם כדי שלא תאבדנה הם היו המטעים אותם להאביד אותם, ואותם הרועים שובבו אותן אל ההרים, ושובבים הוא מלשון ושובבתיך, והענין שהרועים ברשעתם האבידו אותן והם שובבום ללכת בגולה מהר לגבעה ובזה הדרך שכחו רבצם רוצה לומר נשכחו מארצם כי הורגלו כבר לשבת בארץ אויביהם, (ז) ובהיותם כצאן אובדות הולכות בהרים כל מוצאיהם אכלום וצריהם שעושים להם צרות אומרים לא נאשם כלומר אין עון ולא אשמה באוכלנו הצאן האלה לפי שהם חטאו לה' אדון העולם שהוא נוה ומקום צדק כולו והוא מקוה אבותיהם, ורמז בזה לדברים שדיבר נבוזראדן בשם נבוכדנצר לנביא ירמיהו ה' אלקיך דיבר את הרעה הזאת אל המקום הזה ויבא ויעש ה' כאשר דיבר כי חטאתם לה' ולא שמעתם בקולו. אמנם המפרשים פירשו מה שנאמר כאן תחת אשר חטאו להשם נוה צדק ומקוה אבותיהם השם שהם דברי הנביא שאמר ואם תשאלו למה קראם כל זה דעו כי הוא תחת אשר חטאו להשם וגומר וגם נכון הוא.