אברבנאל על ירמיהו ד:טו

כי קול מגיד מדן רוצה לומר כי הנה הקול יגיד מדן שהוא גבול א"י ומשמיע און שהוא הרע והעמל העתיד לבוא מהר אפרים, (טז) ואותו הקול אומר הזכירו לגוים רוצה לומר הזכירו בעבור הגוים הבאים והשמיעו לירושלם נצרים באים עליך מארץ מרחק ויתנו על ערי יהודה קולם. ויונתן תרגם כי קול מגיד מדן ארי קל נבייא דמתנבן עליהון דיגלון על דפלחו לעגלא די בדן ומבשרי בשורן בישן ייתן עליהון (קטולין) על דאשתעבדו לצלמא דאוקים מיכה בטור דבית אפרים רוצה לומר שהקול הוא שמועת הע"ז שהיו עובדים בני יהודה בעגל אשר בדן ובצלמים אשר בהר אפרים ועל כן נוצרים באים עליהם מארץ המרחק. וכתבו המפרשים שנוצרים הם חיילי נבוכד נצר כי הם נקראו נצרים על שמו וכל זה איננו שוה לי לפי שנוצרים לא יקראו כן על שם נבוכד נצר כי למה יקנו השם ממחצית שמו האחרון ולא מן הראשון ואיך יאמר הנביא על אנשי בבל שהם באים מארץ מרחק והנה אין בבל ארץ מרחק לירושלם, גם מצאנו שכאשר ניבא ירמיהו עצמו על הגאולה העתידה אמר בנבואה הי"א כי יש היום לה' קראו נצרים בהר אפרים וא"א לפרש שהם נצרים על אוכלוסי נבוכד נצר כי כבר יהיה נמחה זרעו אלפים מן השנים בזמן קבוץ גלויות ולא כבש נבוכד נצר הר אפרים, וכל זה ממה שיוכיח שלא כיון הנביא בשם נצרים על הבבליים, וכ"ש שלא יהיה פירושו בוצר' כדברי יב"ע כי הנו"ן לא ישמע במקום בי"ת, אבל אמתת הענין הוא שכאש' הראה השם לירמיהו חרבן ירושל' על ידי נבוכדנצר הראהו גם כן חרבנו העתיד להיות פעם אחרת על ידי הרומיים בבית שני, וכן תמצא בהרבה מהנבואות שבבוא הנבואה על חרבן בית ראשון תודיע ג"כ מיד החרבן השני, ועליו אמר כאן השמיעו על ירושלם נצרים באים מארץ מרחק שהם בני אדום הרומיים שבאו עם אספסיינוס וטיטוס להחריב את ירושלם ולכן אמר מארץ מרחק לפי שבאו מרומי שהוא לצד מערב ארץ ישראל, ובזה הלשון עצמו אמר משה בתוכחותיו (דברים כח, מט) ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ שאמרו על רומי כמו שבארתי שם וכן פירשוהו המפרשים כולם על הרומיים והם הנקראים אצלנו גם היום נצרים, ואמר ויתנו על ערי יהודה קולם לפי שהרומים כבשו ראשונה ערי יהודה ואחר כך עלו על ירושלם, ולזה אמר כנגד ירושלם (יז) כשומרי שדי היו עליה מסביב כי אותי מרתה ובעבור שהיתה הנבואה הזאת על חרבן ראשון ועל חרבן שני יחד לכן אמר מיד (יח) דרכך ומעלליך עשו אלה לך שרמז במלת אלה לשני החרבנות ולפי שהאחרון הכביד הוא אשר כילנו ואשר דימה לנו אמר עליו בפרט זאת רעתך כי מר כי נגע על לבך, ועליו אמר עוד מעי מעי אוחילה וסתם הדברים באומרו שבר על שבר שהוא חרבן שני שבא על שבר חרבן ראשון, ואמנם למה קרא את הרומיים נוצרים הוא לפי שנצר הוא מענין חרבן וכבר הביאו הרד"ק בשרשיו והביא ממנו ונצורי ישראל להשיב, בעיר נצורה ונצורת לב שהם כלם ענין חרבן, ומפני שהיו הרומיים כובשי ממלכות מחריבי ארצות לכן קראם נצרים כלומר מחריבים מצורף למה שיורה עליו הנראה שצפה הנביא ברוח הקדש שהרומיים עתידים להאמין בישו"ע הנוצרי ויקראו מפני זה נוצרים. הנה התבארו הפסוקים האלה והותרה השאלה החמשית:

מעי מעי אוחילה וגו' עד שוטטו בחוצות ירושלם וגומר. אמר הנביא איך לא תאמינו בייעודים הרעים האלה והנה כולם הם כנגד פני וכאילו מעי מעי אוחילה שיש לי מרוב הצע' והרעה כאב וחולי חזק במעיים, וקירות לבי שהם הדפנות והחללים שסביב הלב הם מתרעשים כאילו לבי הומה לי מה שיהיה ולכן לא אחריש ולא אתאפק, לפי שקול שופר שמעת נפשי תרועת מלחמה רוצה לומר אף על פי שאזני לא שמעו עדיין הקול ההוא הנה נפשי שמעה קול שופר האויב ותרועת המלחמה כי שמע זה ברוח נבואתי, והכתב שמעת נפשי רוצה לומר כי קול שופר שמעת בנפשי והקר"י הוא שמעת לנכח דבר מהנפש, (כ) ופירשו המפרשים שבר על שבר שבר מלכות ישראל ראשונה ועתה יבוא שבר מלכות יהודה, ויהיו אם כן שבר על שבר כי שודדה כל הארץ בימי גלות השבטים ועתה שודדו אהלי רגע יריעותי והם בית המקדש ובית המלך וכל הבתים והארמונים החשובים אשר בירושלם, וכפי מה שפירשתי יהיה שבר על שבר חרבן שני שבא על חרבן ראשון, (כא) ואמר עד מתי רוצה לומר עד מתי תהיה הרעה הזאת על ישראל שיצטרכו תמיד לצופים לראות היבא נס האויב לשמוע קול שופר הבאים עליהם ואמר הנה אני רואה הנה אני שומע קול השופר אף על פי שעדיין לא בא האויב לפי שהרי הם לפני כאלו כבר באו ואין כן בני יהודה, (כב) כי הם אוילים אותי לא ידעו וכמו שהם לא ידעו רבונם ככה בכל ענייניהם בנים סכלים המה ולא נבונים, ואם תמצא בהם חכמה הוא להרע אבל להיטיב לא ידעו, לא כן אנכי עמדי כי אני (כג) ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו ואל השמים ואין אורם וזהו משל לשממון ארץ ישראל כאילו היתה תהו ובהו כאשר בתחלת הבריאה, (כד) וכן ראיתי ההרים והנה רעשים, ראיתי והנה אין האדם, וכל זה משל לרוב הצרה כי זכר ראשונה שאין השמים באורם להאיר על הארץ לרמוז שכל צבא השמים יורו עליהם במצות בוראם ואחר כך ראה ההרים רועשים והגבעות התקלקלו כאילו לא תוכל הארץ שאת את עונם ואחר כך ראה והנה אין האדם לרמוז על גלות ישראל מעל אדמתם, ואחר כך ראה (כו) והנה הכרמל המדבר רוצה לומר שאף ארץ ישראל שהיה בטבעה צבי לכל הארצות ככרמל מלא התבואות שבה כמדבר וארץ ציה וצלמות וכל זה היה מפני השם מפני חרון אפו רוצה לומר לא נעשה זה בטבע ולא מסבת המערכות השממיות, (כז) כי אם לפי שכה אמר השם שממה תהיה כל הארץ וכלה לא אעשה כי הבטיחם שגם בעונשם לא ימאסם לכלותם ומפני זה השממון והחרבן העתיד להיות (כח) תאבל הארץ וקדרו השמים ממעל באותה המראה שזכר שראה, וזה כולו על כי דברתי זמותי ולא נחמתי ולא אשוב ממנה ולא כדברי נביאי השקר שהיו מנבאים בשמי שלום יהיה לכם ובעת הרעה יתמהו איך נחמתי ושבתי מדברי ואין הדבר כן כי אני תמיד דברתי להחריבם על עונותיהם ולא נחמתי.

וזכר מהצרה אשר תבואם באומרו (כט) מקול פרש ורומה קשת בורחת כל העיר כלומר הנה יהיה מחולשת לבבכם כל כך שמהפחד שיפחדו מקול פרש האויבים ורומה הקשת והוא המורה בחצים תהיה בורחת כל העיר, ואומרו פרש ומורה קשת בלשון יחידי הוא שם המין כמו ויהי לי שור וחמור (בראשית לב, ו) ואמר בורחת כל העיר על אנשי העיר כמו וכל הארץ באו מצרימה (שם מא, נז), וזהו באו בעבים ובכפים רוצה לומר שאנשי העיר מפחד האויבים יבאו בעבים והם המבצרים הגבוהים שלגבהם הם כעבים וכן יטמנו בכפים ובזה האופן עלו כל העיר ותשאר עזובה ואין יושב בהן איש, (ל) ואת שדוד מה תעשי קרא את מלכות יהודה שדוד לפי שהיו עתידין לשדוד אותם ואמר מה תעשי בעת ההיא כי אתה לא נסית לבוא במלחמה כי תלבשי שני כמתיאשת מן הפורענות וכאילו תמיד תשב בשלוה כי תעדי עדי זהב כי תקרעי בפוך עיניך והם כלם ממנהגי האשה הזונה הרעה והמעונגת, ותכלית דבריו ומה תעשה אז האם תחשוב שגם שם תרדוף זמניך לא יהיה כן כי לשוא תתיפי מאסו בך עוגבים אותם שהיו זונים עמך נפשך יבקשו והנה האשימם בזה לפי שהיה להם בשמעם הרעה העתידה לבוא עליהם להכנע לבבם לפני השם וללבוש שקים כדרך הנכנע ושב בתשובה לא ללבוש שני עם עדנים, ואמר מאסו בך עוגבים בדרך משל לפי שהם הסירו בטחונם מהשי"ת ובטחו באומות והתדמו להם במעשיהם כדי למצוא חן בעיניהם ועתה יהפכו להם לאויבים ונפשם יבקשו, ולכן דמה הבת ירושלם בעת חרבנה ואבלה ליולדה שחיל וכאב עצום יסובבה וזהו (ל) כי קול כחולה שמעתי צרה כמבכירה והיא האשה היולדת ראשונה שכאביה חזקים מאד כן בת ציון תתיפח ותהמה תפרש כפיה בצערה כמו שאמר פרשה ציון בידיה (איכה א, יז) ואומרת אוי נא לי כי עיפה נפשי להורגים לסבת ההורגים: