אברבנאל על ישעיהו ה:ו

וזכר עוד הנביא, שלא יוסיף עוד הידיד לעבוד את הכרם שנה אחרת, אבל ישיתיה בתה רוצה לומר שוממה כמו בנחלי הבתות, לא יזמר ולא יעדר, רוצה לומר, לא יזמר, כריתת הזמורה להרבות הפירות, ולא יעדר, שלא יחפור את הכרם עוד, והוא כמו אשר במעדר יעדרון באופן שהכרם לא יעלה כי אם שמיר ושית, ואפילו מטר השמים שיורד בכל מקום על פני האדמה, יצוה שלא ימטיר על כרמו, וזהו אמרו ועל העבים אצוה, והיה הנמשל בזה שיסיר השגחתו, ויסלק שמירתו האלהית מכל עשרת השבטים, כי זהו היה הגדר אשר היה שומר אותם מאויביהם באופן שיבא עליהם מלך אשור, ויהיה מרמס לרגליו. והארץ, רוצה לומר שומרון ובנותיה תשאר שממה, ובתה לא יזמר ולא יעדר ר"ל שלא ישבו עוד ישראל, בהנהגותם ותורותם, ועלה שמיר ושית, והם גרי אריות אשר הביא מלך אשור, ויושב אותם בערי שומרון תחת בני ישראל, ועל העבים אצוה מהמטיר עליהם מטר, הוא משל, כמו שתרגם יונתן על הנביאים, שתסתלק הנבואה עם הגלות, אמר ועל נביאיא אפקד דלא אתנבון עליהון נבואה, ואפשר לפרש ועל העבים אצוה, משל למניעת התוכחת. הנה אם כן באו במשל הזה שמונה דברים צריכים משפט, האחד כרם היה לידידי, השני בקרן בן שמן, השלישי ויעזקהו ויסקלהו, הרביעי ויטעהו שורק, החמשי ויבן מגדל בתוכו, הששי וגם יקב חצב בו, השביעי ויקו לעשות ענבים ויעש באושים, השמיני הסר משוכתו והיה לבער וגומר, ואשיתהו בתה וגומר. והנה ביאר פתרונם ומשפטם בפסוקים הנמשכים: