אברבנאל על ישעיהו א:ח

ולפי שכיוון בזה על חרבן שמרון וגלו' השבטי', אמר ונותרה בת ציון כסוכה בכרם, ר"ל שאחרי גלות השבטים וחרבנם תשאר בת ציון ועיר ירושלם ושאר ערי יהודה כמו שתשאר הסוכה הנעשית בכרם, וכמלון שעושין במקשה, והוא גן הקישואים שעושין בו מלון לשומרם, שאין שם כי אם איש אחד לחורב ביום ולקרח בלילה, וכעיר נצורה, כלומר כעיר שצרו אויבים עליה שישחיתו את עצה לנדוח עליה גרזן, וכאשר יקום האויב מעליה תשאר חרבה ושממ', (ט) ואמרו לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד, יהיה פירושו, כל כך היו עונותיהם רבים ועצומים עד שמן הדין היה להיותנו כלנו כלים ברגע אחד, וזהו כסדום היינו לעמורה דמינו, לולי שיי' צבאות בעל הרחמים לא כלו רחמיו ולא רצה לכלותינו במשפט. ות"י כל הפסוקים האלה על לכלוך העונות, ויהיה על מה תוכו להגיד שלא נתנו את לבם לפשפש במעשיהם, ולכן אמר כשואל הלא תדעו על מה תוכו ולמה היה כל ראש לחולי ושאר הרעות אשר זכר, אמר ולא מסתכלין למימר על מה לקינא עוד מוסיפין למחטא ולא אמרין מה דין כל ריש מרע וכל לבב דוי, ותרגם עוד כל ראש לחולי על גדולי הדור שהם בערך הראש והלב בגוף, ומכף רגל ועד ראש אין בו מתום פי' על ההמון שכל' היו חולי' חולי הנפש מעונות, אמר משאר עמא ועד רישיא לית בהון דשלים, כלומר מקטון ועד גדול אין בו שלימות כי אין בכלם מי שיעבוד את הש"י, לא זורו ולא חובשו שלא נתרפאו לשוב בתשובה שלימה, ולא רוככה בשמן שאפילו צד הרהור התשובה אין בלבם. והנוצרים פירשו ולא רוככה בשמן על הצדקה שלא עשו לכפר על עונותיהם, כמו שאמר דניאל לנבוכדנצר (דניאל ד, כד) וחטאיך בצדקה פרוק, וכן תרגם כסוכה בכרם וכמלונה במקשה, לאחר שנקטפו ענביו והקישואים. ותרגם כסדום היינו לעמורה דמינו, כאנשי סדום אבדנא וכיתבי עמורה אשתצינא, עשה היינו מגזרת (שם ח, כז) נהייתי ונחליתי, ודמינו מגזרת (צפני' א, יא) נדמה עם כנען, אלה הם דרכי המפרשים בפי' הפסוקים האלה וכלם נכחים למבין וישרים למוצאי דעת: אבל כפי דעתי בנבואה הזאת ראוי להלוך בפירושה בדרך אחר, והוא כי למה שהיתה כוונת הנביא להוכיח את בני יהודה וירושלם ולהודיעם גלות שמרון כדי שיזהרו במעשיהם פן יהיו כמותם בחרבן ובגלות, לכן אמר אליהם למה תהיו מוסיפים כל היום וכל הלילה על חטאתכם פשע, האם תרצו שכמו שתחרב מלכות ישראל תחרב גם כן מלכות יהודה ולא ישאר משניכם ישראל ויהודה שם ושארית, וזהו אמרו על מה תוכו עוד תוסיפו סרה, ר"ל על מה ועל מה היה שבהיות שתוכו בחרבן ישראל אחיכם עוד תוסיפו סרה ופשע, האם תרצו ותחפצו שיהיה כל ראש לחולי, ורמז בזה למלכות ישראל, וכל לבבי דוי שהוא רמז למלכות יהודה שהיה דומה ללב, להיות בית המקדש ביניהם, כי ממנו תוצאות חיים, כאילו אמר לא די שיהיה הראש לחלי שהוא גלות מלכות ישראל אבל גם תחפצו שיהיה הלבב דוי שהוא בית יהודה, מה התועלת שכל האיברים יהיו חולים ומכף רגל ועד ראש אין בו מתום ובריאות, שמתום ענינו כמו שכתב הראב"ע מקום תום, והכוונה שבכל מקום תחול פצע וחבורה ומכה טריה מבלתי תרופה, שלא זורו ולא חובשו, למה א"כ אחרי ההכאה העצומה הזאת וחרבן בית ישראל עוד תוסיפו סרה לספות עוד חרון אף ה', ולפי שהפצע והחבורה והמכה טריה שזכר היו משל, ביאר הנמשל בהם באמרו ארצכם שממה עריכם שרופות אש אדמתכם לנגדכם והם אוכלים אותה, כי שלשה אלה הרעות הם כנגד הג' נגעים שזכר, הפצע והחבורה והמכה טריה, ואמר זה כלו על שמרון ובנותיה שיהיו נחרבים מהרה, ועליה אמר ארצכם ואדמתכם, לפי שהיתה ארץ אחיהם וארצם שנתנה הקב"ה לאבות' שתנתן ביד מלך אשור, ואם נאמר שהנבואה הזאת נאמרה אחרי חרבן שמרון יהיה הכל כפשוטו, ארצכם שממה עריכם שרופות אש, ששמם ושרף אותם סנחריב, ואמר ושממה כמהפכת זרים על הכותיים שבאו להיתשב בשמרון ובנותיה, והענין שלקח כל ארצם, ויש מהם שממה שאין אדם שם ויש מהם שרופות אש ויש שזרים אוכלים אותה ויושבים עליה, והיה סוף התוכחה והתלונה ונותרה בת ציון כסוכה בכרם, כלומר דיה לצרה הבאה על בית ישראל לא תקום עוד על בית יהודה, ותשאר בת ציון כסוכה בכרם שהיא יחידה, כי ככה תשאר מלכות יהודה יחידה בתוך השבטים כלם, ולמה תחפצו שאפילו אותה סוכה יחידה לא תשאר וגם היא תעקר ממקומה, ומה טוב המשילו מלכות יהודה לסוכה ומלונה ולא לבית, לפי שהיה יודע שמהרה תגלה יהודה גם כן ולכן אמר תנו לבכם לדברי כדי שלא תפשר הכל ברגע אחד אבל ישאר בת ציון ומלכות יהודה ימים או עשור כסוכה בכרם, שאחרי שאין ענבים בגפן מיד תחרב הסוכה שהיתה שמה לשמור את הכרם, ככה ציון ובית המקדש היתה הסוכה השומרת כל הכרם שהוא בית ישראל, כמ"ש כי כרם ה' צבאות בית ישראל, ועל ציון אמר (תהלים עו, ג) ויהי בשלם סוכה ומעונתו בציון, שהיתה שם בית המקדש שהוא מעון שומר הכרם, ובעת יבצר הכרם השומר מניח את סוכו והולך, וכל זה משל לבית יהודה שלא תתקיים ימים רבים אחרי חרבן אחיה' בני ישראל, ולכן אמר גם כן כעיר נצורה, רמז להם שעוד יהיה עיר ירושלם נצורה במצור ובמצוק נבוכדנצר מלך בבל, כי הנה שורת הדין היה נותן שמלכות יהודה תפסד ותחרב עם מלכות ישראל יחד, כי אלו ואלו היו עובדים עבודה זרה, לולי ה' צבאות כי לא כלו רחמיו והשאיר להם שארית ארץ יהודה וירושלם שלא כבשה סנחריב, שאם לא היה כן כולנו ישראל ויהודה כסדום היינו לעמורה דמינו, ששניהם סדום ועמורה היו הפוכות כמו רגע ולא חלו בהם ידים. והראב"ע כתב שכמעט הוא דבק עם שריד בעבור טעם המפסיק. ויאמר לפי דרכו, לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד, כמעט שהיה שריד מעט, לולי זה כסדום היינו: וחכמי הנוצרים פירשו הפרשה הזאת כלה על חרבן נבוכדנצר, ופירשו לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד על בנין בית שני, ומה שכתבתי אני הוא הנכון. הנה התבארה הפרשה הראשונה מהנבואה הזאת, והכלל היוצא ממנה שבא להוכיח יהודה וירושלם שיזהרו ויקחו מוסר ויפחדו אל ה' ואל טובו כדי שלא יקדם החרבן והגלות כמו שיקרה מהרה או שקרה למלכות ישראל ולא ימקו עמהם בעונם: