אברבנאל על שמואל א כז:יב

והנה זכר הכתוב שהאמין אכיש שנבאש דוד בעמו בישראל, רוצה לומר לא לבד עם שאול כי אם גם בישראל אף על פי שהיה עמו ונחלתו, וחשב מפני זה שיהיה לו דוד לעבד עולם תמיד לא יחליפנו ולא ימיר אותו, (א) ולכן בהיות שבימים ההם נקבצו פלשתים את מחניהם לצבא להלחם בישראל אמר אכיש אל דוד ידוע תדע כי אתי תצא למלחמה ותהיה במחנה עמי אתה ואנשיך, (ב) ודוד השיבו לכן אתה תראה אשר יעשה עבדך, רוצה לומר כיון שאתה רוצה שאהיה עמך במחנה שמח לבי ויגל כבודי לפי שאז תראה אשר יעשה עבדך, רוצה לומר מהגבורות והמלחמה לישראל. ואתה תראה שהיו דברי דוד סתומים באמרו אתה תראה אשר יעשה עבדך, והוא שאכיש הבינו על הגבורות אשר יעשה, ודוד לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב, כי אם להציל את אכיש ולהגין עליו שלא יכוהו ולא להלחם בישראל, וכמו שאזכור אחרי זה. ואכיש לא רצה שילחם דוד לפי שידע שהלוחמים בבהלת המלחמה ילכו אנה ואנה ולא יתמידו באשר ירצו, ולכן אמר לכן שומר לראשי אשימך כל הימים, רוצה לומר איני רוצה שתלך להלחם כי אם שתתמיד עמי ולא תסור ממני, לפי שתהיה שומר לראשי ושומר המלך אין לו כי אם ללכת אחריו להצילו ממי שיבא להכותו, לא שילך השומר להלחם עם אדם מה. הנה התבאר מכל זה שגם האומות אכיש ואנשיו היו אוהבים מאד לדוד, והיה נחשב בעיניהם לשר וגדול והיו מכירים גבורותיו ומעשיו הנפלאים, וזה היה גם כן מפעל האל יתברך וחסדיו עמו, כמו שאמר שלמה (משלי ט"ז ז') ברצות השם דרכי איש גם אויביו ישלים אתו: