אברבנאל על שמואל א כז:א

ויאמר דוד אל לבו וגו'. עם היות שכפי דברי שאול ומאמריו היה ראוי לדוד שלא יפחד עוד ממנו ויבטח לבו שלא ירדפהו עוד, הנה עתה הוסיף דוד לירוא ממנו ממה שירא עד הנה, וזהו שאמר עתה אספה יום אחד ביד שאול אין לי טוב כי אם להמלט ללכת אל ארץ פלשתים ויתיאש ממני ואז אמלט שם מידו, והיה זה לפי שכמו שזכרתי פעמים רבות כל עוד שהיה רואה שאול את דוד מצליח במעשיו ושהשם עמו היה חפץ יותר להרגו, כי היה אז מתאמת אצלו שימלוך אחריו, וכראות דוד עתה ששאול נבהל מאשר היה השם אתו ושנמסר שתי פעמים בידו ושהיה אומר גם עשה תעשה וגם יכול תוכל, אמר דוד בלבו בלי ספק עתה יקנא בי יותר ממה שהיה מקנא עד עתה וישתדל יותר לרדוף אחרי ויום אחד אספה בידו, (ב-ד) ועם היות דוד מאמין בדברי השם יתברך ובהבטחותיו לא רצה להסמך על הנס, וראה להמלט בארץ פלשתים והלך אל אכיש מלך גת עם אנשיו ונשיו. ועם היות שבראשונה הלך דוד אליו ופחד ממנו והתהולל ונמלט משם, הנה היה אז הולך שמה לבדו, ועתה בהיות עמו שש מאות איש ונתפרסם הדבר שהיה נבאש את שאול ואת עמו, השלים את אכיש לשבת עמו ולשרתו ולהלחם בישראל ובכל אויביו, ואכיש קבלו בסבר פנים יפות ולכן בטח בו והלך לארצו: