אברבנאל על שמואל א כה:לו

והנה אביגיל לטוב שכלה כאשר באה לביתה לא דברה כלל לבעלה, כדי שלא לערבב את השמחה שהיה בגוזזי צאנו, וגם אולי יראה מפני נבל בהיותו שכור, אולי יאמר למה הלכת אליו? ויעבור עליו רוח קנאה ויקנא את אשתו, או יצטער על המנחה אשר הוליכה אליו, ולזה לא דברה כלל ביום ההוא, (לז-לח) וביום מחרתו הגידה לו וימת לבו בקרבו מהפחד והסכנה אשר הגידה לו אם לא היתה הולכת שם, וגם נצטער על המנחה אשר הביאה לו, ולכן מת לבו בקרבו ויהי לאבן, והוא שבטלו הרגשותיו כלם מרוב הפחד, ובעשרת הימים נגפהו השם וימת. ובדרש אחז"ל בראש השנה פ"ק (דף י"ח ע"א) עשרה ימים מאי עבדתיהו? אמר רב יהודה כנגד עשרה לוגמות שנתן לעבדי דוד, אמר רב נחמן כנגד עשרה ימים שבין ר"ה ליום הכפורים. ובמדרש שמואל (סוף פר' כ"ג) אמרו גם כן זה. ואפשר שנ' שהיה חוליו שחוריי ונדמה לו גודל הסכנה אשר עבר עליו והתפעל מהדמיון בהיותו ליראה מתמדת, והיה פחדו מהנערים ההם אשר ראה למה שחשב שהיו באים להרגו, ולכן היה מצייר בכל אחד מהם בפחד יום אחד ומפני כן התמיד עשרה ימים בחוליו. ועוד דרשו במדרש שמואל (שם) ויהי כעשרת הימים ויגוף ה' את נבל, והלא אין מגפה אלא לג' ימים? דתניא המת ליום אחד הרי זו מיתה של זעף, לשנים מיתה של בהלה לשלושה מיתה של מגפה, אלא תלו לו שבעה ימי אבלו של שמואל, כדי שלא יתערב אבלו של רשע בתוך אבלו של צדיק: