אברבנאל על שמואל א יח:יז

ויאמר שאול אל דוד וגו'. אחרי אשר ראה שאול שלא היה יכול להכות את דוד בידו ובחניתו חשב מחשבה שנית להרגו בתתו לו את בתו, לא לכבדו ולא לבקש אהבתו כי אם לתתו ביד פלשתים וידו אל תהי בו. ואני אחשוב שמה שאמרו האנשים במלחמת גלית הפלשתי שהאיש אשר יכה את הפלשתי יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו, לא היו דברי ממש, אולי אמרו הם זה מעצמם ויצא אותו קול בלי יסוד ואמות כדברי העם המרבים ומוציאים פעמים רבות דברים מעצמם. או שדבר זה שאול כמו שידברו בזה המלכים על צד הגוזמא והרחבת הלשון, ולכן כאשר בא דוד לפני שאול על ענין גלית לא אמר לו מזה כלום, לא קודם המלחמה ולא לאחרי המלחמה, ולכן אומר אני שלנשואי דוד עם בתו התעורר שאול עתה מפאת עצמו, לא להיותו מחוייב עליו מענין גלית, וזהו שאמר הנה בתי הגדולה מרב אותה אתן לך לאשה, רוצה לומר מפני היותה בתי ומפני היותה בתי הגדולה מרב אני עושה עמך חסד גדול לתתה לך לאשה, ולכן ראוי שלא תהיה לי במדרגת חתן כי אם במדרגת בן, וזהו אך היה לי לבן חיל, כ"ש שמה שאשאל ממך הוא עבודת האל להלחם מלחמות השם. וספר הכתוב רוע כוונתו שהיה בזה לשיהיה בו יד פלשתים, (יח) ושדוד השיבו באימה בכריעה ביראה ובהשתחואה מי אנכי ומי חיי משפחת אבי בישראל כי אהיה חתן למלך, רוצה לומר שלא היה חושש חייו לכלום ולא ימנע מהמלחמות בהיותו חתן המלך, כי מה הוא ומה חייו וחיי כל משפחתו שיחוש אליהם בערך זה ולא ירבה המלחמות כדברי שאול אף כי ימיתוהו הפלשתים.