אברבנאל על שמואל א טז:יד

ורוח השם סר מעם שאול וגו'. יגיד הכתוב שמיד כאשר נמשח דוד למלך מיד צלחה עליו רוח אלקין קדישין ומיד סרה רוח השם מעם שאול, והיתה אצלי הסבה בזה לפי שלא היה זה הרוח לבד רוח הגבורה אשר ימצא בגבורים רבים יחד, אבל היה הרוח גודל הלב ברוח משפט וברוח בער כפי הראוי למלך ישראל בפרט, וזה היה בלתי אפשרי שימצא בשניהם יחד, ולכן מיד כאשר נמשח דוד צלחה עליו. ולפי שאי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, (חולין פרק ג' דף ס' ע"ב) הוסרה מיד אותו רוח השם המיוחס למלך מעם שאול, ולזה לא נזכר בשאול קודם לזה שסרה ממנו רוח השם גם אחרי חטאו וגזרת ענשו כי אם אחרי שנמשח דוד. ואמנם אמרו ובעתתו רוח רעה מאת השם, אפשר שנאמר שייחס זה אל השם יתברך להיותו הסבה הראשונה בכל הדברים, וכמו שכתב הרב המורה בפרק מ"ח חלק שני, או שהיה זה מכלל ענשו ולזה אמר שהיה זה מעם השם. ואמנם מה היה הרוח הזה, הנה המפרשים לא אמרו בו דבר. ואתה תראה שפעם יאמר הכתוב רוח רעה, ופעם אומר רוח אלקים, ופעם רוח אלקים רעה. וחכמי הנוצרים חלקו בזה, מהם אמרו שהיה שד שנכנס בו, ושדוד בניגונו היה מרבה בתפלה ולכן יוכל להוציאו מגופו בעזר האלקי לא שהניגון לבד יוכל על זה, ומהם אמרו שהיה חולי טבעי שחוריי, ועם הניגון היה משמחו ומעתיקו מאיכות לאיכות. והיותר מתישב אצלי הוא, ששאול אחרי שסרה ממנו רוח השם הנזכר לא נשאר כיתר האנשים, אבל סבבוהו בלהות ומחשבות רעות, והיה תמיד דמיונו מתעסק בענשו ואיך קרע השם את מלכות ישראל מעליו ואיך רוחו הטוב סר מעליו, ומתוך זה נשרף דמו ונתהוה בו חולי המילאנ"קולייא המתהוה באדם משריפת הדם והאדומה השרופה, וכבר כתבו הרופאים שבחולי הזה יפסד הדמיון והכח המחשב, ויקרה לו הצער והדאגה ויפחד וירעד ויגעש בפחי נפש, כמו שיקרה לאדם היושב בחשך להיות הרוח אשר לו עב וגס ובלתי בהיר וזך, ולזה אמר ובעתתו רוח רעה מאת השם, רוצה לומר שהיה נבעת ומתגעש ומתחרד פעמים רבות בסבת רוח רעה ודמיון מתמיד ושהרוח והמחשבה הרעה ההיא היה לו מאת השם, רוצה לומר שהיה מחשב תמיד שהשם סר מעליו ויהי אויבו, ושזה הדמיון סבב לו החולי והרעד, ויהיה אם כן אמרו מאת השם, פירושו מסבת היות האל יתברך נפרד ממנו, לא שיהיה האל יתברך הוא הפועל לחולי ההוא בעצם. ואמנם עבדיו חשבו שהרוח האלקי לא סרה מעם שאול ושתמיד היה דבק בו, אבל חשבו שהיה השפע הבא אליו מורה רעות העתידות לבוא, ולזה היה נבעת ורעד מפאת התעצבו על איכות השפע הבא אליו, ולזה אמרו לו עבדיו (טו-טז) הנה נא רוח אלקים רעה מבעתך יאמר נא אדוננו, כלומר כיון שעבדיך לפניך לעשות כל מה שתצום, יאמר אדוננו להם שיבקשו איש יודע לנגן בכנור, והיה בהיות עליך רוח אלקים רעה, רוצה לומר שפע מעציב, ינגן המנגן וטוב לך, רוצה לומר עם היות אותו הרוח רעה בעצמו, יהיה אצלך טוב ומשמח ולא יעציבך, (יז) ואז שאול נתפייס לדבריהם ואמר אל עבדיו ראו נא לי איש מטיב לנגן והביאותם אלי, (יח) ואחד מהנערים העומדים לפניו אמר הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי יודע לנגן, ואמרו חכמינו ז"ל (סנהדרין צ"ג ע"ב) שזה המדבר היה דואג האדומי והנה רשם בו ששה תוארים. האחד יודע לנגן, רוצה לומר שהיה יודע חכמת הניגון בשלמות, ושהיה שלם לא לבד בפעל כי אם גם בחכמת המוז"יקא, וזהו שאמר יודע לנגן, והוא מהפלא איך תמצא החכמה ההיא באיש רועה צאן? השני שהיה גבור חיל, והוא מתמיה שהאנשים המשוררים והמנגנים ישתלמו בכח הדמיון, והם חלושי המזג רפויי ההרכבה על הרוב. השלישי שהיה איש מלחמה, רוצה לומר יודע בתחבולות המלחמה והוא גם כן דבר מתמיה שיהיה בעל מלחמה בן אדם רועה צאן, וגם שהאדם המתעסק בתחבולות המלחמה לא יטריד זמנו בניגון ובשיר, כי הם מלאכות מקבילות. הרביעי ונבון דבר, וגם זה מתמיה, שעל הרוב המנגנים והמשוררים נשלמים במדמה וחסרי ההשכל האמתי, ולזה לא היו הבעלי שכל ועצה מנגנים כי אם על המעט. החמישי ואיש תואר, וגם זה מתמיה, כי על הרוב המשוררים והמנגנים הם שחוריים ועל המעט יהיו דמיים ויפה תואר. הששי והשם עמו, רוצה לומר שהיה ירא אלקים וסר מרע, וגם זה מתמיה מאד, שפעמים מועטות ימצא המנגן יפה תואר שלא יהיה נרדף אחרי תאוותיו ורודף אחרי הנשים, גם אנשי המלחמה על המעט יהיו יראי חטא, ולכן שבח שעם היותו עם כל התוארים הקודמים, הנה השם עמו. והמפרשים פירשו והשם עמו שהוא מצליח במעשיו, והתוארים האלה הם הראוים לאיש אשר יעמוד בהיכל המלך ולזה שבחו בהם. ועם היות דוד עדין נער ולא נסה ללכת באלה, הנה הנער הזה שבחו בכל אותם התוארים להיותו מוכן אליהם, והיה נראה מתכונותיו ומדותיו היותו נוטה אל התוארים האלה כלם עם כל נערותו. ואתה תראה שכלם נמצאו בו אחר כך על השלמות, שהיה גבור ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תואר והיה נעים זמירות ישראל והיה השם עמו בכל אשר יעשה ושוה השם לנגדו תמיד, והוא ממה שיורה שנצנצה רוח הקודש על הנער הזה וצדק בכל דרכיו. ובמסכת סנהדרין (פרק י"ב צ"ג ע"ב) ובמדרש שמואל (סוף פרשה י"ט) דרשו התוארים האלה בתורה ובתלמוד ושהיה ההלכה כמותו בכל מקום: