אברבנאל על שמואל א א:ג

ועלה האיש ההוא וגומר. זכר שהיה מנהג אלקנה כל השנים להיות עולה מעירו שנה בשנה להשתחוות ולזבוח וגו' שהוא פירוש מימים ימימה, כמו (שמות י"ג י') ושמרת את החקה הזאת למועד' מימים ימימה, והיה עולה בחג האסיף שהוא זמן השמחה. או יהיה פי' ממועד למועד ומרגל לרגל, שהיה הולך לשילה שלש רגלים בשנה, והפירוש הראשון יותר נכון, כי כן אמר וכן יעשה שנה בשנה מדי עלותה בית ה' וגומר. ועם היות כפי הדין הנשים והטף פטורים מן המצוה הזאת (רוצה לומר מן הרגל) הנה היה אלקנה עולה עם נשיו ובניו ואנשי ביתו, וזה כדי להישירם באמונה האמתית במה שיראו מעניני המקדש, וגם לפי שאין לאדם שמחה שלמה כי אם עם אשתו ובניו, והיה תכלית הליכתו להשתחוות ולזבוח ליי' צבאות זבחים בשילה ששם היה אז הארון: ובדרש (מ"ש פרש' א') לא בדרך שהיה עולה שנה זו היה עולה בשנה אחרת אלא בכל שנה היה עולה בדרך אחר, בשביל שישמעו ישראל ויעלו גם כן לשילה להשתחוות ולזבוח, הקיש התפלה לזבחים לפי שחביבה תפלה כקרבנות.

ואמרו ושם שני בני עלי חפני ופנחס כהנים לה', הוא להגיד שעם היות שחפני ופנחס שני בני עלי היו במקדש והיו לוקחים הזבח בחזקה ושוכבים את הנשים כמו שיזכור אחר זה, הנה עם כל זה לא נמנע אלקנה מבוא שמה שנה בשנה להשתחוות ולזבוח, כי חשש לעבודת האל יתברך ולא חשש לרשעת הכהנים לגודל צדקתו, והותרה בזה השאלה השניה: