אברבנאל על מלכים א ה:ג

ועשרה בקר בריאים, הם שמנים ומפוטמים על האבוס, כמו שת"י, ועשרים בקר רעי, הם ההולכים על המרעה בלתי מפוטמים בבית, ומאה צאן, הם הכבשים השמנים שבארץ ישראל, ואיל וצבי, הם ממרעה השדה הבלתי ביתיים, ויחמור הם בופאלו"ש, וברבורים אבוסים, הם העופות השמנים המפוטמים על ידי בני אדם בבית, וחז"ל (בבא מציעא פ"ז פ"ו ע"ב) אמרו שהם התרנגולים הנפרדים מן הנקבות הפטומים שהם שמנים מאד הנקראים קאפוני"ש. והמזון הזה כפי הערך הנכון הנתן לאכול לכל איש היה מספיק לששים אלף איש בכל יום, וזה מורה על גדולת שלמה ומעלת מלכותו, שהיו בני ביתו התמידיים ששים אלף איש בזמן שלום והשקט, מה שלא נשמע ממלך גדול מכל מלכי הגוים אשר שמענו את שמעו שיהיו להם עם רב ועצום כזה תמיד כל היום לאכול ולשתות משלו, ולהיות השעור הזה מהמזון עצום מאד, היה מתפלל שלמה עליו (משלי ל' ח') הטריפני לחם חקי. והנה לא זכר הכתוב שעור היין והפירות ושאר הדברים הבאים על שלחן המלך, לפי שהיה מהם בארץ ישראל כל כך שלא היה צריך לזכרו, כמו שאמר (בראשית מ"ט י"א) אוסרי לגפן עירה ולשורקה בני אתונו כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותה, חכלילי עינים מיין ולבן שנים מחלב, שהוא משל לרבוי היין והחלב והגבינה, וכן נשתבחה ארץ ישראל בענין הפירות (דברים ח' ח') גפן ותאנה ורמון זית שמן ודבש, עד שהיה מכנה אותה הכתוב תמיד (שם) ארץ זית שמן ודבש, ולכן הודיע הכתוב בכאן ענין הלחם והבשר בלבד, ומזה ישוערו שאר המזונות שהיו מביאים גם כן אותם הנציבים, ולקח בזה הכתוב הדרך האלקי שזכר במזון דור מדבר הבשר והלחם בלבד, דכתיב (שמות ט"ז ח') בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע: