אברבנאל על מלכים א יח:יט

ואמרו אחר זה ועתה שלח קבץ אלי את כל ישראל אל הר הכרמל וגומר, רוצה לומר ועתה כדי שימטיר השם יתברך על הארץ יצטרך שיתקבצו ישראל בהר הכרמל ונביאי הבעל והאשרה עם רבוים יתקבצו שמה. ולא הגיד אליהו צורך הקבוץ ותכליתו, וחשב אחאב שהיה כדי שיעשו תפלה ותחנונים לפני המקום או שיחזרו מדרכיהם הרעים, (כ) ולכן צוה בקבוצם, אם בקבוץ ישראל אמר וישלח אחאב בכל בני ישראל, רוצה לומר וישלח בעד כל בני ישראל, ואם בנביאים אמר ויקבוץ את הנביאים, ואלו ואלו העם והנביאים באו כלם אל הר הכרמל. ואין ספק שנקבצו ישראל ברצון, כי רצו לראות מה שיעשה אליהו, וכדי להמטיר על הארץ, והנביאים נתקבצו בהכרח ובאונס המלך כי יראו לנפשם מהבחינה אשר יעשה, ומפני זה לא באו נביאי האשרה, לפי שאלה היו אוכלים על שלחן איזבל ולא הניחם ללכת שמה, ולזה נזכרו בבחינה ובהריגה נביאי הבעל ולא נביאי האשרה. וספר הכתוב שאליהו הוכיח את העם באמרו ראשונה עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים וגומר, רצה לומר שהיו כמו הפסח שיטה פעם על רגלו האחד ופעם על רגלו השני, וכן היו ישראל נוטים על שתי המחשבות, פעם יאמינו כי ה' הוא האלקים, רצה לומר היכול והמשגיח, והיה זה בראותם עצירת הגשמים שנעשתה על דברי אליהו ושבועתו, ופעם יאמינו בבעל שהוא היכול והמשפיע הרוחניות על הנביאים כפי הסתת נביאי השקר ודברי כזביהם. והיה ענין הבעל צורה יורידו בה כפי מחשבתם כח המשרת העליון השליט על האומה והאקלים ההוא. והנה העם לא ענו אותו דבר בזה כי לא ידעו עד מתי יהיה זה להם למוקש, (כא-כב) לפי שהיו מסופקים באמונתם, והוצרך אליהו לדבר להם פעם שנית בחינת הפרים, שיקחו שני פרים, אחד לשמו יתברך ואחד לשם הבעל, ונביאי הבעל יקחו ויבחרו האחד וינתחו אותו וישימו אותו על המזבח ואש לא ישימו, וכן יעשה אליהו לפרו, ויקראו הם בשם אלקיהם ואליהו בשם אלקיו, והיה האלקים אשר יענה באש יכירו וידעו כי הוא האלהים באמת, כי הכחות יודעו מהפעולות, ומפעל ירידת האש מן השמים יודע כח האלוה אשר יעשה הדבר הגדול הזה, ועל זה ענו כל העם ואמרו טוב הדבר. ולא אמר הכתוב שענו זה נביאי הבעל, כי הם לא ענו דבר ולא ישר בעיניהם להכנס בבחינה, אבל העם ענו שהיה טוב הדבר, לפי שהיו חפצים לדעת אמתת הדבר ובוריו: והספור הזה יחייב שיתבארו בו שלשה דברים. הראשון מה ראה אליהו לעשות הנסיון והבחינה הזאת בהורדת האש מן השמים? ומה היחס אשר בין הורדת האש לאמונת האלקות, עד שלא עשה בחינה ע"י מים ולא ע"י רוח סערה ולא בדבר אחר ממעשה הנסים כי אם ע"י האש? והעם כלו הודו בו דכתיב ויען כל העם ויאמרו טוב הדבר. והשני מה ראו נביאי הבעל להכניס עצמם באותה בחינה בהיות הנסיון סכנה? והם היו יודעים שנבואתם הבל וריק ודבר שאין בו ממש. והשלישי מה היה ענין זה האש אשר ירד על המזבח? האם היה האש היסודי שירד מלמעלה למטה, או הוא אש שנתילד שם לשעתו ע"ד פלא מטבע האש המורכב המתלהב אשר אתנו או הוא דבר אחר? ואומר בענין הראשון שכלל האנשים הסכימו מתחלת הבריאה שהעבודה והשרות שיעשה אדם לבוראו הוא הקרבנות הנקרבים לפניו, ולפי שהשכל האנושי לא יסבול שיתרצה השם הנכבד בזביחת הב"ח ויקשה עליו היות זה נחשב לפניו, כי יאמר היאכל בשר אבירים המגביהי לשבת ודם עתודים ישתה מי שאינו גוף ולא כח בגוף? ומה לו להשגיח במעשה הקרבנות אשר יעשו בני אדם על הארץ? לכן כדי להודיע אל בני אדם שהש"י מרצה מעשיהם ומקבל ברצון את קרבנותיהם, ושהם חשובים לפניו בהיותם כפי הראוי, היה שולח אש מן השמים אשר תאכל העולה והשלמים לקבוע בנפשות' שמה שהקריבו לפניו נרצה לקרבן אשה ליי', ובזה האופן כפי שאחז"ל (עיין רש"י בראשית ד' ד') ידע הבל ששעה הקב"ה אל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה, לפי שהאש ירד על בכורות הצאן וחלביהן שהקריב הבל ולא ירד על מנחת קין, ולנח גם כן ביציאתו מן התיבה כשהעלה עולה ליי' במזבח אשר בנה ירדה האש כפי קבלתם ז"ל, להודיעו שרחם ה' על הארץ ושהיו לרצון קרבנותיו, וכן אברהם כשעשה מזבח ליי' הנראה אליו אז"ל שירד עליו האש לשעות עבודתו, וירד האש על המזבח ביום המלואים (ויקרא ט' כ"ד) להודיעם שתכפרו ממעשה העגל והיו מעשיהם וקרבנותיהם ע"י אהרן הכהן מרוצים לפניו יתברך, וכן לדוד בגורן ארונה נזכר בדברי הימים (דברי הימים א' כ"א כ"ו) שהעלה עולות ויקרא אל ה' ויענהו באש מן השמים על העולה לנחמו ולהודיעו שנחם ה' על הרעה, ואמר למלאך המשחית די הרף ידך, ובבית המקדש כשבנאו שלמה ביום חנוכת המזבח (שם ב' ו' א') ירדה האש מן השמים על הקרבנות להודיע שהיו לרצון על מזבחו. ובכלל הורדת האש היתה מורה על השגחת האלוה בעובד אותו וקבלתו ברצון ובאהבה עבודתו, ולכן ברדת האש היו העם מרננים ונותים עליו הודאות לשם יתברך לפי שנעתר להם. ולהיות דבר זה מוחש לעין כל והוא המפורסם שבנסים, שהאש בהיותו הקל שביסודות וטבעו לעלות למעלה תרד למטה לאכול העולות כפי הרצון האלקי, לכן היה הנסיון הזה נאות בהכרת האלוה המשפיע והמשגיח והעבודה הנרצה אצלו, וזהו אמרו והיה האלקים אשר יענה באש הוא האלקים, והעם כלו הודו בזה ואמרו טוב הדבר: ואמנם בענין השני כבר כתב ה"ר לוי בן גרשם שהם הודו בזה הנסיון, מפני שהיה הבעל כפי אמונתם מאדים במזל טלה שהוא ביתו והוא ממזלות האש, ולכן חשבו שהבעל יוכל להוריד האש. ויותר נכון אצלי שהיו נביאי הבעל עובדים לשמש, ולהיותו המאור הגדול המושל בעולם השפל היה נקרא הבעל, וגם לפי שהמאורות הם שתים, המאור הגדול שהוא השמש והמאור הקטון שהוא הלבנה, והנה הערך שיש ביניהם ודמויו כמו הבעל עם אשתו, לפי שהוא הפועל האור כמו הזכ' והיא המקבלת אותו כמו הנקבה, וכן יש ביניהם דבוק ונגוד כמו הבעל עם אשתו, ולכן בלשוננו הקדוש יכונה השמש בלשון זכר והלבנה בלשון נקבה, ונקרא השמש חתן, באמרו (תלים י"ט ז') והוא כחתן יוצא מחופתו, וחכמי התכונה ובעלי המשפט תמצא יקראו השמש בלשון האיש והבעל והלבנה בשם האשה, ועל הדרך הזה היו קוראים אותו בעל, כי כן הקדמונים היו קוראים לשמש אפ"ולו והלבנה די"אנה, שהם שמות איש ואשתו המפורסמים אצלם בזמנים הקדומים, ולפי שהשמש גובר על יסוד האש ופעולתו הוא החמום והשרפה, היתה הבחינה בהורדתו שאם הוא האלקים יוריד אותו היסוד שהוא מושל עליו, שאם הוא באמת המשגיח בזה העולם כדברי נביאיו, כבר יוכל להוריד אותו היסוד לקבול העולות, לפי שהוא מושל עליו, כי הנה יוכל על זה יותר ממה שיוכל על זולתו מהיסודות והגשמים השפלים, ומפני זה בעבור הצהרים התל בהם אליהו, לפי שאחרי שלא ירד האש בצאת השמש בגבורתו ובהיותו בחצי השמים, היה מן הידוע שאחרי עבור הצהרים שכבר יחלש כחו לא יוכל לפעול זה, והם הודו בנסיון הזה בחשבם שהוא מפעל השמש להוריד האש, ולכן הבעל יוכל עשוהו יותר מאלוה אחר אשר בשמים ממעל. ואם נודה שהם לא היו בטוחים באלקיהם לעשות זה, הנה נאמר שהכניסו עצמם באותו הנסיון לשלש סבות. האחת מפאת ההכרח, שכאשר ראו שענו כל העם כלו טוב הדבר לא היה בידם לזוז משם ולא להכחיש ולהוציא עצמ' מהנסיון, לפי שהעם ירגמו אותם אבן. והשנית לפי שראו שאליהו היה מעלה עולה חוץ למקדש אשר לא כדת, וחשבו שמפני זה לא יענהו השם באש, ויהיה הוא והם שוים בדבר ולא יועיל בנסיונו כלל. והשליש' לפי שאליהו הטע' אות' באמרו ויתנו לנו שני' פרים וגומר, וקראתם בשם אלקיכם ואני אקרא בשם ה' והיה האלקים אשר יענה באש וגומר, וחשבו שהם ואליהו יעלו עולותיהם יחד, ואם ירד האש ירד על שני הפרים יחד, והם יאמרו שאלקיהם הוריד אותו ואליהו יאמר שאליהו הורידו וכל אחד יפנה לדרכו ויהיה הדבר בלתי מוכרח, ומפני זה כלו נכנסו באותה הבחינה, אמנם אליהו בראותו שהם הודו בדבר ואין לאל ידם לצאת מהנסיון עשה תקון למה שחשבו מהרמאות, אם באמרו בחרו לכם הפר האחד ועשו ראשונה, כלומר שלא יעשו יחד קרבנותיהם, כי לא יוכר האמת מן השקר כי אם בעשות כל אחת מהכתות קרבנו בפני עצמו, וזהו אמרו ועשו ראשונה, ואם בהתפללו לשי"ת שיענה אותו באש ויכפר בעד חטאתו בהיותו מעלה בבמה, לפי שעשאו בעבור כבוד שמו, שיתבאר מדבריו בפי' הפסוקים. ואמנם בענין השלישי כבר נזכר בסוף הפרשה הרביעית בענין הענן וכבוד השם אשר מלא את בית השם, מה היה ענין האש אשר ירד על המזבח ותאכל העולה והשלמים אשר זבח שלמה ליי', ושהיה זה הכבוד האלקי המכונה באש שנראה בסיני, כמו שאמר (שמות כ"ד י"ז) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני ישראל, ושהאש הזאת אינה מהיסודות ולא מהמורכבת המתלהבת אשר אתנו, ובכלל האש הזה אינו מהגשמים השפלים אבל הוא הפשוט שמימיי נברא בדרך הפלא כשאר הדברים שנבראו מלא דבר, וזהו עצמו האש היורד על כל העולות שעשו האבות הראשונים ושנעשו במדבר ובמזבח אשר בנה דוד בגורן ארונה ובמזבח אשר בנה שלמה, ולהיותו אש אלקי ועליון ולא מהאשים השפלים יכנהו הכתוב בכל מקום כבוד השם ויזכור היותו מן השמים, ואמר כאן ותפול אש השם ותאכל את העולה ואת העצים וגו'. ואמנם שלמות הדרוש הזה בכל שרשיו אינו ממה שיאות למקום הזה, ואני הרחבתי בו המאמר בספר מחזה שדי אשר אני עושה: