אברבנאל על שמואל ב ג:כח

וישמע דוד מאחרי כן וגו'. זכר הכתוב ששמע דוד מאחרי כן, ר"ל שלא שמע דוד דבר מקריאת אבנר ולא מכל הענין כי אם אחרי מות אבנר, וזהו וישמע דוד מאחרי כן. והנה היה חושש דוד שמא יחשוב כל ישראל שהוא צוה להרגו, אחרי שנקרא אבנר בשמו ושהרגו יואב שר צבא דוד, ומפני זה אמר נקי אני וממלכתי מעם ה' עד עולם מדמי אבנר בן נר, שר"ל שדוד וכסאו היו נקיים מזה העון, (כט) אבל אותם הדמים של אבנר יחולו על ראש יואב ועל כל בית אביו, רמז לאבישי ואנשיו וקרוביו אשר היו עמו באותה עצה. ואמר ועל כל בית אביו כי לא רצה דוד לקלל את איש צרויה להיותה אחותו, ועל בית יואב, רוצה לומר על כל בניו ובנותיו שלא יכרת זב ומצורע ומחזיק בפלך ונופל בחרב וחסר לחם. והנה בקללת כל זרעו כתבו המפרשים שלא קלל אלא המסייעים אותו בזה והסומכים את ידו, כמו שכתוב בתורה (ויקרא כ' ה') ושמתי את פני באיש ההוא ובמשפחתו, ותרגם אונקלוס ובסעדוהי. וגם אפשר לומר בזה שהקללות האלה כלם תנאיות, כ"א יהיו הבנים רעים וחטאים ליי' יענשו בעונש אביהם המרצח, ואם יהיו צדיקים וטובים הנה ימלטו מאותו עונש. ואמנם למה יחס הקללות והעונש הזה אל החטא, כבר התעוררו חז"ל אליו, (ילקוט ח"ב דף כ"א ע"א ועיין רד"ק) אמרו בה' דברים אדם זוכה לבניו הזכאים, כלומר שבזכות האבות האל יתברך מברך הבנים בדברים האלו, והם בנוי בחכמה בעושר בכח בימים. אם בכח שנאמר (תהלים קי"ב ב') גבור בארץ יהיה זרעו. בנוי, שנאמר (שם צ' ט"ז) והדרך על בניהם, בעושר, שנאמר (שם ל"ז כ"ה) ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. בחכמה, שנאמר (דברים י"א י"ט) ולמדתם אותם את בניכם. בשנים, שנאמר (שם שם כ"א) למען ירבו ימיכם וימי בניכם. ודוד קלל את בני יואב בכלם, זב כנגד הכח, ומצורע כנגד הנוי, שנאמר (ישעיה ג' י"ז) וספח ה' קדקד בנות ציון וגו' כי תחת יופי זה הדור וזה כעור, מחזיק בפלך כנגד החכם, כי המחזיק בפלך הוא הטפש, ונופל בחרב כנגד השנים, זה מאריך ימים וזה מקצר ימים, וחסר לחם כנגד העושר, ודוד ידע שזרע יואב עתידים להיות פושעים ולכן קללם. ורלב"ג כתב שקללם באלה החמשה קללות לפי שכל המקולל בהם כאלו מת ובוטל מן העולם, ולזה הביא בהם המצורע שהוא כמת, כמו שאמר (במדבר י"ב י"ב) אל נא תהי כמת. ואני אחשוב שדוד המלך ע"ה חשש שיואב לא נתכוון בזה לנקום נקמת עשהאל אחיו אבל עשה זה לשלשה תכליות. האחד מפחדו שדוד יאהב מאד את אבנר ויתחבר עמו אם יבא עליו, ובקנאתו לזה הרגו. השני שעשה זה לעשות גבורה, כי חשב שעל חרבו יחיה והתהלל במתת שקר. הג' כי חשב יואב שאבנר בבואו אל דוד יהיה כל ישראל אחריו ויהיו כלם בשלוה ובהשקט, ואז לא יהיה ליואב העושר והשלל אשר היה מקוה במלחמה, ולכן מאס בשלום ובחר במלחמה, ולהיות אבנר מסדר ומביא השלום והאחוה הרגו. ולפי שחשב דוד שיואב נתכוון לכל התכליות האלה שלשתם לכן קללו בקללות כנגדן, ר"ל אם אתה נתכוונת להרחיק ולהסיר אבנר ממני, השם ית' יעשה בניך זבים ומצורעים, באופן שמחוץ למחנה יהיה מושבם ולא יתחברו עם בני ישראל. ואם נתכוונת לעשות גבורה ולחיות על חרבך תהיה הקללה שתהיה מחזיק בפלך, ר"ל לא יהיה עוד חרב בידך כי אם משענת קנה רצוץ, והוא הפלך המשענת אשר ביד אדם, ובסוף תפול בחרב אחר, וזהו נופל בחרב שהוא תשלום הקללה השנית שזכר. ואם נתכוונת להעשיר בהתמדת המלחמה תהיה הקללה שכל ביתך יהיו חסר לחם: