אברבנאל על שמואל ב כג:טז

ואז שלשת הגבורים למלאת חפצו הלכו בלי דעת המלך ובקעו במחנה פלשתים וילכו אל הבאר ההוא וישאבו מים וישאו ויבואו אל דוד. והנה רשם שלשה גבורות עצומות נתחברו בפעל המופלא הזה. האחד שעם היותם שלשה גבורים לבדם המה בקעו כל מחנה פלשתים ונכנסו בו מתחלתו ועד סופו ולא מנעם איש מהליכתם שמה, ולא הלכו מתנכרים כי אם בגבורה עצומה בהיותם נלחמים בכל הדרך, וזהו ויבקעו שלשת הגבורים במחנה פלשתים, ששלשה המה לבד בקעו כל אותו המחנה. השנית שאחרי הגיעם לבאר עצרו כח לשאוב ולהוציא המים מן הבאר, והוא תימה איך לא הרגום שם האויבים בהיותם מתעסקים בהשאבת המים? השלישית שהביאו המים ביד רמה אל דוד, והיה ראוי שבהיותם נלחמים עם האויבים בעת חזרתם ישפכו המים, והמה עם כל מלחמתם לא שפכו המים מידם, וזהו וישאו אותם ויבאו אל דוד. וזכר הכתוב שלא אבה לשתותם ויסך אותם להשם, (יז) ויאמר חלילה לי מהשם מעשותי זאת הדם האנשים ההלכים בנפשותם וגו', וראוי שנדע הסבה בזה, והיה ראוי שיקבלם דוד בסבר פנים יפות וישתה מידם, כי היותר משמח לאדם הוא בתת לפעולתו התכלית הנכסף והמכוון, והנראה אלי שדוד המלך עליו השלום ראה בחכמתו שהתכליות ראוי שיהיו מתיחסים אל מה שקודם אליהם וההשתדלות שיהיה נערך כפי התכלית המקווה, וכמו שאמר הברדשי, היחשב פועל חכם יעשה כלים עשרת אלפים ככר כסף לעשות מחט ברזל אחד? והוא מדברי הרב המורה בחלק שלשה. וכבר כתב הפלוסוף שהחכים הטבע לעשות האברים העצביים מהם בעלי עור אחד ומהם בעלי שתי עורות כפי תכלית בריאתם, כי השדיינים להיות הכוונה בהם לשמור הרוח והדם אשר עמו, והיה ראוי ליזהר מאד בשמירתם כפי מעלתם היו מפני זה בעלי שתי עורות, כי כפי מעלת האצור בתוכם תהיה השמירה בו, אמנם העורקים להיות שמירתם לבד הדם, נסתפק הטבע בעור אחד מהם. ולפי שהחריצות וההשתדלות הזה אשר עשו שלשת הגבורים האלה היה נמרץ, לא היה ראוי שינתן לו כי אם תכלית מעולה והוא הגדול שבתכליות שאפשר לנסך אותם להשם, ולכן אמר חלילה לי השם מעשותי זאת, רוצה לומר חלילה לי שתהיה שתייתי המים שהוא תכלית פחות מתיחס להשתדלות מעולה כזה, לפי שהם לא היו כבר מים אבל היו דם האנשים ההולכים בנפשותם, ולזה אין ראוי כי אם שישפכו להשם, שהעבודה האלקית הוא התכלית המעולה שבכל התכליות. וכתב רד"ק שהניסוך הנזכר כאן היה ששפך המים ארצה לשם השם כי לא היה שם מזבח, ואין צורך, כי לא אמר שנסך אותם להשם שם, אבל אמר שהסכים דוד לנסך אותם להשם במקום הראוי אליו, וידמה שהוליכו משם המים ההם אל מזבח השם ושם נסכום. והנה חכמינו ז"ל דרשו (בבא קמא פרק ו' ס' ע"ב) זה על דברי תורה, וחברו שני העניינים האלה באחד, אמרו הלכה הוצרך דוד לשאול מהסנהדרין שהיו בבית לחם אשר בשער, כמו (דברים כ"ה ז') השערה אל הזקנים, וההלכה שהוצרך לשאול מהם היה דבר חלקת השדה המלא עדשים ושעורים, אם היה לו רשות לשלוח אש בגדישים בעבור שישרפו שם הפשלתים שהיו טמונים בהם? ושלחו לו אסור להציל עצמו בממון חבירו, אבל אתה מלך ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו. ומהם אמרו כי הגדישים של שעו' היו של ישראל וגדישי העדשים היו של פלשתים, ושאל אם היה לו רשות לתת השעורין לפני הבהמות שהיו עמו לאכול וישלם חלופם לבעל השעורים גדישי העדשים? ושלחו לו (יחזקאל ל"ג ט"ו) חבול ישיב רשע גזלה ישלם, אף על פי שישלם נקרא רשע, אבל אתה מלך ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו. ופירשו ויתיצב בתוך החלקה ויצילה, שלא הניח דוד לשרוף את הגדישים וגם לא להאכילם לבהמותיו, ולא אבה לשתותם, שלא אמר הלכה זה בשם שלשה אלה. והדברים האלה רחוקים והפשט יתישב על פשוטו? (יח) ואבישי אחי יואב וגומר. ספר שאחד מהשלשה הגבורים הנזכרים אשר בקעו במחנה פלשתים לשאוב המים לדוד היה אבישי בן צרויה אחי יואב, כי הוא היה ראש השלשה האלה, והיה מגבורתו שהיה מעורר את חניתו על שלש מאות חלל, רוצה לומר שאחרי הרגו שלש מאות חללים במלחמה בפעם אחד היה מעורר את חניתו כאלו לא עשה כלום לא יעף ולא יגע.