אברבנאל על שמואל ב כב:לה

החסד השני הוא אומרו המלמד ידי לקרב ונחת קשת נחושה זרעותי, רוצה לומר שנתן לו יתברך כח יתר וגבורה רבה חוץ מהמנהג הטבעי, וזה אם כח טבעי ואם כח למודי, כי היה מחלוקת בין המדיניים מי הוא הראוי יותר להלחם בשלימות, אם בעלי החוזק והכח בטבעם ומולדתם בלי למוד, ואם בעלי למוד ותחבולות המלחמה? ואמר דוד שהתחברו בו שני הענינים יחד הטבעי והלמודי, וזהו מלמד ידי לקרב, שאמרו על מלאכת המלחמה ולמודה, ונחת קשת נחושה זרועותי שהוא הטבעי שהיה כחו כל כך שהיה מוריד ומשבר בידיו קשת נחושה. ובמדרש תהלים (מזמור י"ח) אמרו, נח לו לאדם לכוף קשת נחושה ולא לכוף זרועותיו של דוד, וקרוב הוא למה שפירשתי. ורלב"ג פירש בו והוריד קשת נחושה כל אחד מזרועותיו, ענינו שהוריד יתר הקשת אל המקום המוגבל לירות משם החצים. ובספר תהלים אמר במקום ונחת ונחתה, והוא החלוף המ"ז, והיה זה ליפות הדבור כי כפי הדקדוק האמתי כן היה ראוי לומר ונחתה: