אברבנאל על שמואל ב יד:ה

ויאמר לה המלך וגו'. חשבו המפרשים שהמלך שאלה מה הדבר אשר תבקש עליו הישועה וההצלה? ושהיא ספרה הענין, והקדימה שהיא אלמנה כדי לעורר רחמיו, ושמת אישי פירושו וכבר מת אישי ימים רבים. ורבי דוד קמחי כתב אני אלמנה זה ימים רבים, אבל עתה אחשוב שהיום מת אישי אם יהרגו את בני. ואני אחשוב שהמלך אמר מה לך? כדי להוכיחה למה תבוא צועקת לפניו האם אין לה בעל שיבוא לדרוש מאתו את דבר המשפט? או אם היתה צועקת מהבעל כי יכנה בשבט? וזהו מה לך, ר"ל מה הדבר המיוחד לך שתבוא אתה ולא בא אישך? והיא השיבה אבל אשה אלמנה אני, ר"ל אינני צועקת מבעלי, איני מורדת ואשת מדנים, כי אלמנה אני, ולזה באתי לפניך לפי שאישי אין אתי. ולפי שהאלמנות בלשוננו יאמר על האשה שמת בעלה או על האשה שנפרד בעלה ממנה בחיים, כמו שאמר בנשי דוד (בס' ב' ג') ותהיין צרורות עד יום מותן אלמנות חיות, לזה הוצרכה לפרש וימת אישי. או אמרה זה להגיד שבעלה מת במנוחה נכונה והלך אל בית עולמו, והיא בסערה רבה הולכת מחיל על חיל, על דרך (שאמר בעל השיר מהצדיקים שמתו) סעו המה למנוחות, עזבו אותנו לאנחות, וזה מאמר הנשים האלמנות המצטערות על קושי זמנם, למה שמתו בעליהם בשובה ונחת ונשארו המה לסבול עונותיהם, ושהמה היו בוחרות מות מחיים, וזה שאמרה וימת אישי, (ו-ז) ולשפחתך שני בנים וגומר, והנה קמה כל המשפחה על שפחתך וגומר. כי זהו העמל הרב אשר נשאר עמה בהיותה יחידה אלמנה. והנה בסדור דבריה אחשוב שאמרה ארבעה דברים. האחד וינצו שניהם בשדה, ר"ל שהיה מריבה ביניהם חוץ לעיר ולא היו שם עדים והתראה, ולכן מן הדין אין ראוי שיהרג בנה. ואמרה זה להעיר בענין אבשלום שהרג את אמנון בשדה ולא היה שם התראה, ולכן מן הדין לא היה חייב מיתה. השני ואין מציל ביניהם, ר"ל שכאשר היו במריבה וקטטה ובשנא' בעיר לא נכנס אדם ביניהם לשום שלום וליסר את הרשע. ואמרה זה לרמוז לדוד שכאשר אמנון ענה את תמר לא ייסר אותו כראוי ולא השתדל לשום שלום בין אחים, ומזה נמשך מה שנמשך. השלישי ויכו האחד את האחד וימת אותו, ר"ל שהכה אחד מבניו את האחר והוא התחיל בפשע ובהכאה, ואז המוכה ההוא במרת נפשו המית אותו, ר"ל את אשר הכהו, והיה זה כדי להקל בענשו ושלא יהיה חייב מיתה ולא גלות, כי יוכל ההורג לטעון הלא הייתי נרדף, ולא יכולתי להציל נפשי כי אם בנפש הרודף. ואמרה זה לרמוז אל אמנון שהוא התחיל ראשונה לחטוא ולענות את תמר ולחרף בזה את אבשלום, ולכן היה הוא המכה ראשונה ודמו בראשו. הרביעי והנה קמה כל המשפחה וגומר, ר"ל שבני המשפחה שלא רצו לשום ביניהם שלום ולהצילם, עם היות שאינם בית דין, והאשה היתה קרובה לדם ההרוג מהם, קמו כלם עליה לומר שתתן את בנה החי להמיתו, ושלא היו עושים זה לחום לבבם על דם המת, כי אם לפי שהחי הזה הוא היורש את הנחלה כלה, ולכן יאמרו ונשמידה גם את היורש, ר"ל נשמיד את זה היורש גם כן כמו שמת אחיו, ויעשו זה כדי שלא ישאר לאישה שם ושארית על פני האדמה וירשו בני המשפחה את נחלתו ואת כל נכסי בעלה, ובזה יכבו את גחלתה המאירה אליה אור מועט ולא תתחמם בה עוד בעת זקנתה וחולשת חומה הטבעי, והוא משל אל הבן הנשאר אחרי מות בעלה ובנה האחד. ואמרה זה לרמוז על שאר בני דוד שהיו מליצים רע על אבשלום ואומרים לדוד שיהרגהו, שלא יכוונו בזה כי אם להיות אבשלום הגדול שבהם ומינו נאה לאדנות ויחפצו במותו לירש את נחלתו. ועם זה אין ספק שכוונה גם כן האשה התקועית לעשות משל ענינה דומה לענין אדם הראשון, שהיו לו שני בנים קין והבל וינצו שניהם בשדה ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו ועם כל זה לא המיתו הקדוש ברוך הוא אבל שם לו אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו, ולפי שהיה זה לאדם הראשון תוכחת מגולה ויסורין קשים מאד, והוא עם כל זה לא הרג את בנו, ככה דוד המלך במה שקרה לו ישמור לפיו מחסום ויצדיק את הדין וינחם כאשר עשה אדם הראשון. זהו קשור הפסוקים אצלי. והאפוד השתדל לבאר שלא היו שני בניה מאב אחד, ואין דרכו ישר אצלי: