אברבנאל על שמואל ב יד:יד

האחד כי מות נמות, ר"ל שהמיתה נגזרת על כל חי, ואם כן המת קודם יומו אין לו תרעומת רב אחרי שסופו למות, ואין ראוי להרוג אדם אחרי שהוא ימות מעצמו, והוא על דרך מאמר איוב (איוב ז' כ"א) ומה לא תשא פשעי ותעביר את עוני כי עתה לעפר אשכב ושחרתני ואינני, ולכן מפאת המות העתידה ראוי לדוד שיכפר את אבשלום ולא ירדפהו עוד, ולזה נתנה התורה גבול לישיבת הרוצח בעיר מקלטו עד מות הכהן הגדול, כי במותו יתפעלו בני אדם ויכפרו בני איש לרעהו אחרי שכלם עתידים למות, ואחרי שכתבתי זה מצאתי לרש"י ז"ל יסכים עליו, אמר כי מות נמות ודיינו באותו עונש. הטענה השנית אמרה וכמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו, ר"ל שבגוזל אדם ממון חבירו או בגנבו אותו ישיב את הגזילה אשר גזל וחמשיתו יוסיף עליו, ובגנבת הבהמה חמשה בקר ישלם תחת השור וארבעה צאן תחת השה, לפי שהדבר אשר חבל האדם בחבירו יוכל לתקנו ולהחזירו, ולא כן המות, כי אחרי שימות האדם האם יוכל להשיב נפשו אליו עם שפיכת דם הרוצח? ואם נפשו של רוצח יכנס בנפש הנרצח והיה נפשו תחת נפשו? הלא זה בלתי אפשר, שחיי האדם הם כמים הנגרים שאחרי שפיכותם לא יאספו עוד, ואם מה שעשה עשוי ומי יוכל לתקן המעוות מה יועיל לנו שפיכת דם הרוצח? ושתי הטענות האלה אינם נותנות האמת על כל פנים, אבל הם דברים נאמרים על צד הפרסום להמשכת הלב כמאמר הנשים שאין דרכם מופתיי. הטענה השלישית אמרה ולא ישא אלקים נפש, ר"ל שאעפ"י שבעולם הזה לא יענש החוטא הנה עכ"ז בדינא רבא יענש כראוי, ר"ל בעולם הנפשות, וכמ"ש תורה (שמות כ"ג ז') מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע, ר"ל שהאדם השופט לא יצא מדרכי הדין, ואם לא תהיה במיתת האדם התראה ועדים כפי משפטי התורה צוה שלא יהרגהו, לפי שאעפ"י שיצא כאן נקי מהדין הנה עוד לא יצדיק הקב"ה אותו והוא יענישהו בבית דינו, כי אין לפניו שכחה ולא משוא פנים, ולזה אמרה שאחרי שאבשלום לא הרג את אמנון אבל צוה את עבדיו שימיתוהו ולא היה שם התראה לא היה מחוייב מיתה כפי הדין ואין ראוי למלך שימיתהו, אבל ראוי שישים לאלקים משפטו כי לא ישא נפש, ר"ל לא יכפר את נפשו, ולזה דברה בזה בלשון נפש ולא אמרה ולא ישא אלקים אדם. הטענה הרביעית אמרה וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, ר"ל שהקב"ה חושב מחשבות לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו בעולם הזה כדי שלא יענש בעולם הבא, וז"ש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, ר"ל שלא ידח האדם מהעונג האלקי הנפשיי, ואמרה זה על אמנון שמהאלקים היתה מסבה שימות לכפר על עונותיו, ולהיות בזה אבשלום שליח ההשגחה אין ראוי שיענש, וגם זאת טענה מפורסמת היא ואינה מחוייבת. ואפשר עוד לפרש וחשב מחשבות שנתן לנו תורה ומצות לבעבור לא ידח ממנו האדם, ר"ל להצילו ממות אם בשלא חייבו מיתה כי אם בשהרג את הנפש בעצמו ובעדים והתראה וחקירות ודרישות כמשפט (מכות ז' ע"א) עד שאמרו ז"ל שכל ב"ד שמעניש מיתה אחד לשבעים שנה נקרא ב"ד קטלן, וענין ערי המקלט ושאר הדברים העוזרים למלט את הרוצח ולבלתי ידח ממנו נדח. ורש"י פירש ולא ישא אלקים נפש להציל איש ממות, ולכך יחשוב המלך מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. ואחרי שנתנה ארבעת הטענות האלה לשדוד המלך יכפר בעד חטאת אבשלום, חששה אולי המלך יאמר אליה ולמה נצרכת למשול משל ולא דברת הענין בביאור? והיה ראוי לך לתת הטענות האלה בתחלת הדברים, (טו) הנה להשיב לזה אמרה ועתה אשר באתי לדבר אל המלך אדוני את הדבר, ר"ל הסבה אשר באתי לדבר ענין המשל הנזכר הוא לפי שיראוני העם, ר"ל כלל האנשים הפחידוני שלא תשמע לקול דברי אמתך אם אדבר בפירוש אליך ענין אבשלום ותכעס עלי, כי הליועץ המלך נתנוני? ולזה אמרה שפחתך אדברה נא אל המלך, ר"ל שאדבר לו המשל אולי יעשה המלך את דבר אמתו, וביארה מה הענין אשר יעשה, (טז) והוא אמרה כי ישמע המלך להציל את אמתו מכף האיש להשמיד אותי ואת בני וגומר, שהוא היה ענין המשל הנזכר, ולכן באה עם המשל כדי שישמע לדבריה, ואחרי שימלא בזה שאלתה אז יהיה לה מקום לדבר בנמשל, (יז) וז"ש ותאמר שפחתך יהיה נא דבר אדני המלך למנוחה, ר"ל שמה שתגזור ותדבר בענין המשל ישאר למנוחה לאבשלום בנו, כי יקיים דברו עליו כאשר דבר על בנה. ולפי שיש אנשים שלא יסכימו מעשיהם עם דבריהם ולא תסכים השכלתם עם פעולותיהם, וכמ"ש (יבמות ס"ג ע"ב) יש נאה דורש ואין נאה מקיים, מפני זה אמרה כי כמלאך אלקים אדני המלך, ר"ל אל יתחלף משפטיך למעשיך ואל יחזירך כעס ושנאה מדבריך הטוב והישר אשר דברת עד כה, כי אתה פשוט ונקי ומתאחד כמלאך האלקים שאין בו הרכבה ולא חלוף, וזהו לשמוע הטוב והרע, ר"ל להבין אמיתת הדברים הטובים הם אם רעים, ואמנם המעשים לא יהיו נמשכים אחרי התאוה המוחלטת, אבל בכל אשר תעשה ה' אלקיך יהי עמך, וכמו שהשכל הנבדל הוא תמיד בהשכלה ולא יפעל כי אם כפי השכל ואל זה כל מזמותיו, כך ראוי שיהיה המלך בענין אבשלום שאחר שהבין האמת והישר והטוב לא יפעל כי אם כפי השכל, וזהו וה' אלקיך יהי עמך. הנה התבארו הפסוקים באופן כלו מתיחס אל הדרוש והותרה השאלה הששית: