אברבנאל על שמואל ב יד:יג

ותאמר האשה. פירש רד"ק למה חשבת כזאת נגד עם אלקים, והם בני המשפחה שיאמרו שמה שאמר המלך בזה הוא כאשם, ר"ל כשגגה היוצאת מלפני השליט, ויתנו המופת על זה אחרי שהמלך בלתי משיב את נדחו שהוא אבשלום (כי ענין אמנון ואבשלום היה דומה לזה) ויאמרו בני המשפחה אם כן מה שגזר הדין בזה הוא כאשם ושוגג. וכי מות נמות, פירוש סופינו למות, וכמו המים הנגרים ארצה אשר לא יאספו, כן נפשות בני אדם לא יאספו עוד אל הגוף כפי הטבע, ולא ישא אלקים נפש, ר"ל שלא ישא פני נפש אדם להצילה ממות, וחשב ממחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, והם ערי המקלט ושאר הדברים אשר סדר האל ית' להציל הרוצח. וזכרה שבאה לבקש זה לפי שהפחידוה בני עמה שלא תועיל צעקתה, ובקשה שיהיה דבר המלך אליה למנוחה, ר"ל שיניחה מעצבה ומדאגתה לשמוע הטוב והרע ולשפוט צדק ואמת, וכן פירשו רלב"ג. והאפוד כתב שאמרה האשה שהיא היתה מתפחדת שלא יקיים המלך שבועתו, מפני מה שראתה בחוש שהוא עושה עם בנו בענין דומה לזה, וזהו ולמה חשבת כזאת על עם אלקים ירמוז לאבשלום ואנשיו, או לאבשלום לבד, שהאיש המיוחד יקרא עם, על דרך (שמות כ"א ח') לעם נכרי לא ימשול למכרה, כדעת קצת המדקדקים, וכי מות נמות רמז למיתה הטבעית, וכמים הנגרים ארצה רמז למיתה המקרית, ולא ישא אלקים נפש, ר"ל שאין הרע נמשך ממנו יתברך בעצם, כי הוא לא ישא הנפשות אבל המות היא מהכרח החומר, והוא יתברך חושב מחשבות ונתן מצות ודינין מעדים והתראה וערי מקלט למלט הרוצח, וזהו לבלתי ידח ממנו נדח, ושאמרה האשה שמפני מה שראתה שהוא היה חושב בענין אבשלום היתה מונעת עצמה מלבקש ממנו על בנה, אבל עתה בעבור שהפחידוה העם, ר"ל להרוג את בנה באה מפאת ההכרח לבקש ממנו רחמים, ולכן בקשה שיהיה דברו למנוחה, ר"ל שיקיים שבועתו ויהיה כמלאך האלקים הנצחי ובלתי משתנה, ובסוף רצתה להפטר ממנו ואמרה ויי' אלקיך יהיה עמך. והנה ישתתפו שני הפירושים בשהאשה תמיד החזיקה במשל ואמתה אותו עד סוף דבריה, ושגם באחרונה בקשה על בנה והוא זר אצלי, אחרי אשר לא היה לה עוד צורך במשל, וגם כי לא היה לה צורך ליקח רשות שני לדבר לפני המלך, אחרי שהוא המשך הדברים. והנכון אצלי שהאשה סדרה המשל עד כאן, ואחרי שהשיגה כוונת דרושה מהצלת בנה במה שנשבע לה המלך שלא יפול משערת ראש בנה ארצה, ביארה הנמשל וכוונת דבריה שהוא ענין אבשלום, ושכל דבריה עד כה היו משל ומליצה דברי חכמים וחידותם, ולזה לקחה רשות שני לדבר לפני המלך בענין שנוגע במלך, והתחילה לדבר בנמשל ואמרה אל המלך ולמה חשבת כזאת על עם אלקים ומדבר המלך וגומר, ונתנה בזה לדוד שתי אשמות. האשם הראשון כנוגע בבני משפחתה במה שחשב עליהם שהם עם אלקים שיהיו כל כך אכזריים שיבקשו את בנה להרגו ולהרבות בדם, וחשדת אותם שיהרגוהו בלי עדים והתראה, ואמרה זה להפליגה ברוע הענין שיומת האיש ההורג בלי התראה, ושאין ראוי לחשוד על כן את עם אלקים ואנשים יראי חטא, האשם השני הוא בעצם דוד, והוא אם היה הצלת הבן ההורג דבר נאות וטוב אצלו ומשפטו חרוץ שלא ימות בנה ההורג, אם כן איך יעשה הוא בענין אבשלום בחלוף זה? וזהו אמרה ומדבר המלך הדבר הזה כאשם, ר"ל במה שדברת ונשבעת בענין בני שלא יפול משערת ראשו ארצה אתה אשם וחוטא, בהיותך בלתי משיב את אבשלום בנך שהוא נדח בארץ אויבי ה', והנה נתנה על היותו אשם בזה ארבעה טענות בדברים קצרים.