אברבנאל על מלכים ב ד:כח

ואז האשה אמרה לנביא השאלתי בן מאת אדוני הלא אמרתי לא תשלה אותי, ר"ל אני לא שאלתיהו ואתה נתתו לי, וגם אמרתי בענין החיים שלא תטעה אותי, ומה צורך היה לי בבן שימות בילדותו? (כט) ואז צוה הנביא אל גחזי שיחגור מתניו, כדי שיוכל לרוץ יותר, כי החגורה תמנע תנועת האברים הפנימיים, ולזה ג"כ צוהו שאם ימצא איש לא יברכהו ואם יברך אותו לא יענהו, כדי שלא יתעכב בדרך, ושישים משענת הנביא על פני הילד. ואתה ראה תראה שלא יעד הנביא את השונמית שיחיה בנה בשימת המשענת עליו, ולא היה כוונת הנביא לדעתי שהמטה ההוא לבדו יחיה את הנער, אבל היה דעתו שאם יהיה הנער מת יועיל המשענת שלא יתעפש גופו מאד וישאר בתכונה אשר ימצאהו בה, באופן שלא יהיה קשה מאד להשיבו אל החיים, הנה א"כ לא היה ענין המשענת לרפאו כ"א להעמיד גוף הנער שלא תתפשט בו העפוש שיקרה למתים ביציאת נפשם, והיה דעת הנביא מפני זה ללכת מיד אחריו כמו שעשה, כי בידוע היה אצל הנביא שיצטרך אל תפלתו ומעשיו להחיותו, ומפני זה הלך הנביא מיד אל העיר, כי לא שלח המשענת להיותו פועל החיים, כ"א מכין עד בואו שמה ושלא יגדל הרע ולא יתפשט העפוש עוד: