אברבנאל על מלכים ב כג:כו

(כו-כז) ואמנם באמרו אך לא שב ה' מחרון אפו הגדול אשר חרה אפי ביהודה על כל הכעסים אשר הכעיסו מנשה ויאמר ה' גם את יהודה אסיר מעל פני כאשר הסירותי את ישראל ומאסתי את העיר הזאת אשר בחרתי את ירושלם ואת הבית אשר אמרתי יהיה שמי שם, יש ספק גדול והוא, כי הנה מנשה עשה תשובה והכנעה רבה, כמו שאמר בדברי הימים ויתפלל אל ה' ויעתר לו וישיבהו ירושלם למלכותו וידע מנשה כי ה' הוא האלקים והסיר את אלקי הנכר וגו' וכל המזבחות אשר בנה וגו', ויבן את מזבח ה' ויזבח עליו זבחי שלמים ותודה ויאמר ליהודה לעבוד את ה' אלקי ישראל וגו', ואם הוא עשה תשוב' והעביר השם חטאתו וישיבהו למלכותו, איך יאמר שאחרי מותו יפקוד עונו על בני שלשים? כל שכן שיאשיהו שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו וטהר את הארץ מהע"ז והיו כל בני ישראל דבקים בה' אלקיהם, ואיך אמר אם כן אחרי זכרון צדקותיו שיפקוד השם על הארץ חטאת מנשה ולא נענש החוטא ונענש הזכאי? (כט) כל שכן שיאשיהו הרגו פרעה נכה בחרב, שעלה פרעה על מלך אשור על נהר פרת ויצא יאשיהו לקראתו להלחם בו לפי שעבר בארצו והרגו שמה, ואיך לא הגין עליו זכותו ובאמונתו לא חיה? וחז"ל אמרו שמת בעון הדור, ועליו היה קונן ירמיהו רוח אפנו משיח ה' נלכד בשחיתותם, ואיך היה זה אם היו ישראל זכאים ורחוקים מכל חטא כמו שהורה עליו הספור הזה? והתשובה לזה היא, שבני יהודה היו עובדי ע"ז בימי מלכיהם, פעמים בפרסום גדול כאשר המלכים היו כמותם, ופעמים בסתר כאשר המלכים היו טובים שהיו מונעים ובוערים הע"ז מהארץ, ואם היו בימי המלכי' הצדיקים אנשים רבים אנשי חיל יראי אלקים היו גם כן ביניהם רבים מעמי הארץ עובדים הבעל והאשרה ושאר הע"ז, ומלבד זה היו תמיד מקריבים בבמות, אם לשם ע"ז ואם לשם ה' אשר לא כדת, ועם זה לא היו עושים השמטות ולא היו שומרים מצות התורה, וכמו שאמר הנביא עמוס על שלשה פשעי יהודה ועל ארבעה לא אשיבנו, על מאסם את תורת ה' וחקתיו לא שמרו ויתעום כזביהם אשר הלכו אבותם אחריהם, ושלחתי אש ביהודה ואכלה ארמנות ירושלם, ועם זה היה ביניהם גם כן גלוי עריות ושפיכות דמים ושאר העבירות החמורות, ועם היות שמנשה עשה תשובה מתוך צרה בהיותו אסור ביד מלך בבל והתפלל אל ה', הנה בזכות חזקיהו אביו ראה הש"י להגין עליו ולהשיבו אל מלכותו, ולא אמר הכתוב שהיה תשובתו בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו כמו שנאמר ביאשיהו, לפי שהיה תשובתו מתוך צרה ובתוכו ישים ארבו, ואחשוב שהנביא ירמיהו אשר כתב את הספר הזה לא ראה לכתוב כאן תשובת מנשה לזאת הסבה, רוצה לומר להיותה בלתי שלמה ושלא כראוי, וכתבה עזרה בדברי הימים לפי שלא היה נביא ולא עמד בסוד ה' כירמיהו שכתב ספר מלכים, שעזב זכרון תשובתו לפי שלא היתה תשובתו שלמה, והותרה בזה השאלה הראשונה. וגם שנאמר שעשה מנשה תשובה הנה העם לא עשאה, ואעפ"י שהוא אמר לאיש יהודה שיעבדו את ה' אלקי ישראל, עם היות שנתן להם רשות על זה אין ספק שלא עזבו את אלקיהם, כי לא נכנעו את לבבם כלבב המלך, וכאשר מלך אמון בנו ועבד את הבעלים והרשיע לעשות כאביו בימי רשעתו, אין ספק שנמשכו העם אחריו והרגו את האנשים אשר הרגוהו להיותו אהוב בעיני עמו בעבור שהיו כלם עובדי ע"ז, וכאשר הקים ה' את יאשיהו שעשה הישר והטוב בעיני ה', עם היות שהשתדל מאד לישר את עמו ולהסיר מתוכם כל שמץ ע"ז, הנה העם לא התאמץ בזה כמו שעשו בימי שמואל שבני ישראל הם עצמם שבו בתשוב', כמו שנא' שם (שמו' א' ז' ד') ויסירו בני ישראל את הבעלים ואת העשתרות ויעבדו את השם לבדו, אבל יאשיהו עשאו כלה מצדקתו וישרו, וכאשר קבץ את ישראל לחוג את חג הפסח, עם היות שבאותו השנה היה לב כל ישראל ליי', הנה הם היו משתנים ובלתי עומדים בתכונה קיימת ומיד שבו לעונותיהם והיו עובדי ע"ז, מהם בסתר ומהם בגלוי, ומפני זה ירמיהו שנבא בזמן יאשיהו היה אומר ומוכיח בהם על זה באמרו (ירמיה י"א י"ב) כי מספר עריך היו אלקיך יהוד', ואמר (שם ג' ו') ויאמר ה' אלי בימי יאשיהו המלך הראית אשר עשתה משובה ישראל הלכה היא על כל הר גבוה ואל כל תחת עץ רענן ותזני שם וגו', ויתר הפסוקים הנמשכים לזה המורים בביאור שבימי יאשיהו היו ישראל רעים וחטאים ליי' מאד, ובעבור זה לא שב ה' מחרון אפו עם כל צדקת יאשיהו, לפי שהעם לא היו כלבבו וכמעשיו, ונשארו אם כן חטאות מנשה במקומם לענין העם, כי הם לא עשו תשובה עמו אבל התמידו בחטאתיהם בימיו ובימי אמון בנו, וגם בימי יאשיהו מבלעדי השנה ההיא אשר התישבו בחזקתו, ועם זה הדם הנקי אשר שופך בתוכם בימי מנשה לא היו מוחים בידו, והיו אם כן נכשלים באותו עון, והתורה אמרה (במדב' ל"ח ל"ב) ולארץ לא יכופר בדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו, הנה אם כן היתה הסבה קיימת, ר"ל רשעת העם בהחזיקם בכל הכעסים אשר הכעיס מנשה את השם, ובעבור זה מת יאשיהו בעון העם, כי הוא חשב שהיו כל ישראל זכאים והולכים בתורת ה' כמוהו ושיהיו ראויים מפני זה שידבקו בהם כל הברכות הכתובות בתורה אשר מכלם (ויקרא כ"ו ו') וחרב לא תעבור בארצכם, אפילו חרב של שלום, ובחטאת העם סר צלם מעליהם אשר אמרו בצלו וצדקתו יחיו בגוים, והנה אמרו שנאמר עליו (איכה ד' ב') בצלו נחיה בגוים, לפי שבימיו לא בא מלך אשור ולא מלך ארם ולא מלך מצרים להלחם בירושלם, וכאשר יאשיהו יצא לקראת פרעה נכה, ונקרא כן לפי שהיה נכה רגלים ויצא להלחם בו, שלח פרעה מלאכי' ליאשיהו לאמ' מה לי ולך מלך יהודה לא עליך אתה היום כי אל בית מלחמתי ואלקים אמר לבהלני חדל לך מאלקים אשר עמי ואל ישחיתך, ושם נאמר (דברי הימים ב' ל"ה) ולא שמע אל דברי נכה מפי אלקים, ר"ל שהאלקים היה משים בפיו שלא היה רוצה להלחם בו, וזה היה הצל האלקי אשר היה על ישראל שבו היו חיים בקרב הגוים. וכבר נזכר שבעוד פרעה שם נלחם בכרכמיש על נהר פרת לקח הש"י נקמת יאשיהו מיד פרעה, שצר שם ימים רבים עד השנה הרביעית ליהויקים בן יאשיהו ובא עליו נבוכד נאצר, והוא שהתנבא ירמיהו על חיל פרעה נכה מלך מצרים (ירמיה מ"ו י') והיה היום ההוא ליי' צבאות יום נקמה להנקם מצריו וגו', שהיא נקמת המלך יאשיהו. הנה התבאר זה הענין בשרשיו והותרה השאלה הראשונה: