אברבנאל על הושע ב:ה

ואמר פן אפשיטנה ערומה וגומר להגיד שהטובות וההצלחות אשר היו באות על ישראל היו כולן אלקיות לא טבעיות ולא מקריות כי הוא יתברך מצא אותם בארץ מצרים ובמדבר מבלי מעלה ושלמות והשפיע עליהם טובות הרבה והורישם את ארצו ונחלתו, וכיון שזנו מאחריו היה משורת הדין שיסיר מהם כל המתנות הטובות שנתן להם, ולכך המשיך הדברים באותו משל שזכר מהאשה באומרו שיפשיטנה ערומה ויקח ממנה הלבושים והתכשיטים שנתן לה באופן שיציגנה כיום הולדה רוצה לומר כימי היותה במצרים כאשר הזכיר יחזקאל (יחזקאל טז, ז) ואת ערום ועריה, ולפי שהיה זה דבור המשלי ביאר ענינו באומרו ושמתיה כמדבר ואין פירושו שתהיה הפקר לכל העולם ולא תמצא בו מחיה כמדבר כמו שפירשו המפרשים אבל שישים את האומה באותה מדריגה שהיתה כשהלכה במדבר השמם נחש שרף ועקרב וצמאון (דברים ח, טו) בשנאת המצריים אשר יצאו משם ומבלי ירושת הארץ ומבלי מזונות שזה היה תכלית השממון וההפסד וכמו שנאמר בשירת האזינו (שם לב, י) ימצאהו בארץ מדבר ובתהו ילל ישימון וגומר ועל זה אמר ושמתיה כמדבר ושתיה כארץ ציה כלומר כמו שהיתה במדבר ובאותה ארץ ציה וצלמות שאפילו המים אשר נתן הטבע חנם בכל מקום לא היו להם שמה כ"א על דרך נס וזהו והמתיה בצמא: ויש מפרשים הצמא על ביטול התורה והנבואה כמו שנאמר (איכה ב, ט) מלכה ושריה בגוים אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון מה', (ו) ואומרו ואת בניה לא ארחם אפשר לפרשו כמו שפירשו הראב"ע על בני הגלות שעם היות שנתרחקו מהעבודה זרה הנה עם כל זה לא ירחם עליהם לפי שהם בני זנונים כלומר שאבותם בהיותם בארץ זנו אחרי עבודה זרה והבנים בגלות עונותיהם סבלו, (ז) והוא אומרו מיד כי זנתה אמם הובישה הורתם כלומר שאבותיהם ואבות אבותיהם בימי השופטים והמלכים זנו אחרי אלהי הנכר והיו אומרים אלכה אחרי מאהבי רמז לשמש ולירח ולכוכבים שהיו עובדים להם ואוהבים אותם והיו אומרים שהם היו נותנים להם מזונם וספוקם וזהו נותני לחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושקויי כי היו מייחסים כל הצלחותיהם לשרים העליונים שהיו עובדים והוא ע"ד ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים חסרנו כל ובחרב וברעב תמנו (ירמיה מד, יח), ויונתן תרגם הובישה הורתם בהיות מלכיהון שהוא רמז לחכמים המורים להם הוראות ופירש עליו רש"י שהיו בושים מעמי הארץ מפני שהיו גם הם נכשלים בעונותיהם הם היו אומרים להם לא תגנובו והם היו גנבים לא תלוו ברבית והם היו מלוים והוא מדברי רז"ל באלה הדברים רבה (ב, יב), ותרגם מאהבי העמים שחשבו ישראל שהם אוהביהם כאילו תאמר מצרים ואשור, וכפי מה שפירשתי בענין הבנים האלה שהוא רמז לצדיקי ישראל ונביאיהם שהוא היותר נכון יאמר הכתוב ואת בניה לא ארחם רוצה לומר הצדיקים והנביאים שבהם יראי ה' וחושבי שמו לא ארחם עליהם לא מצדם כי צדיקים הם אלא מפני שבני זנונים המה ולא מצד האב כי הוא האל יתברך כי אם מצד האם שהיא כנסת ישראל בכללותה שזנתה אמם הובישה הורתם שהוא רמז לאבותם הקרובים אליהם ולאבות אבותם הרחוקים מהם שהיו אומרים כולם אלכה אחרי מאהבי כמו שפירשתי, וכאילו אמר בזה שעם היות שהמשילם בדור המדבר הנה לא יתדמו אליהם בכל הענינים כי דור המדבר עם היות שתמו בה כל העם היוצא ממצרים הזכרים הנה בניהם ירשו את הארץ ואלו לא יהיו כן שאותם שילכו בגלות יתמו ושם ימותו וגם בניהם ובני בניהם דורות הרבה, זהו הדרך הראשון אשר ראיתי לפרש בענין הבנים והאם שזכר פה הנביא:

והדרך האחר הוא שהנביא המשיך הדברים בתוכחתו כפי משל האשה והבנים אשר זכר בראשונה ומבואר הוא שהבנים היו רמז לגלות ולחרבנות בית ישראל וכאילו ידבר הנביא עם אותם הגליות והחרבנות הנרמזים בבניו ואומרו אליהם ריבו באמכם ריבו כלומר אם תראו שגדלה רעתכם בחרבן ובגלות אין ראוי שתתרעמו ממנו כי אין רע יורד מלמעלה מפאת האב יתברך ריבו באמכם ריבו שהיא האומה כי כמו שהבנים יצאו מהאם והיא תולידם כן הצרות והגליות והחרבנות יצאו ונמשכו מהאומה והיא הולידתם, ולפי שלא יאמרו הבנים מה לנו לריב עם אמנו הנה אתה אישה ובעלה אתה תריב לה כי על האיש מוטל להוכיח אשתו לכן אמר כי היא לא אשתי ואנכי לא אישה כלומר היא זנתה תחתי וכבר היא אסורה אלי ואינה כבר מפני זה אשתי וגם אני אינני אישה ואיך איסרנה ולכן אתם ריבו באמכם כמו שיעשו הבנים שיתומים היו ואין אב שיריבו באמם בראותם אותה נוטה מדרך הצניעות ואמרו לה הלא היה ראוי לך אמנו להיותך אבלה וחפוית ראש כאשה אלמנה מתאבלת על מת ואת מתקשטת כדרך אשה מנאפת והוא אומרו ותסר זנוניה מפניה וגומר שאין ראוי לעשות כן אם הבנים היושבת כאלמנה, ונתן הסבה למה הוא לא יריב אותה באומרו פן אפשיטנה ערומה כלומר אם אבא אני ליסרה הלא יהיה לרעתה שאפשיטנה ערומה ואסלק ממנה כל הטובות שעשיתי עמה וגם לא תשאר כאשה ערומה שלימה אבל אציגנה כיום הולדה בהיותה יוצאת לאויר העולם מתבוססת בדמיה ולא תהיה כוולד הנולד בברכ' הגדול והצמיחה, כי אשימנה כמדבר ושתיה כארץ ציה שהם מקומות יבשים מבלי לחות וגם לא תהיה לה מינקת כמו שיש לנולדים והוא אומרו והמתיה בצמא. וכל זה משל לרעות ולצרות שיבואו על האומה כשיקום אל לפקוד חטאתם ועל אותם הבנים רוצה לומר הגליות והחרבנות הבאים עליהם אמר ואת בניה לא ארחם כי בני זנונים המה רוצה לומר נמשכים ונולדים מזנות הע"ז אשר בידיהם אשר זנתה אמם וגומר והענין שלא יחמול עליהם בגלותם ובצרותיהם: הנה התבאר גם בדרך הזה מה הם הבנים ומה היא האם עם פירוש הכתובים מתיישב על פשוטם: