אברבנאל על הושע א:ז

ואמנם את בית יהודה ארחם וכבר ידעת שבנימין נכלל עמו ובעבור שהם שבו לירושלם ברשיון כורש מלך פרס שהעיר ה' ית' את רוחו לשלחם לכן אמר והושעתים בה' אלקיהם ולא אושיעם בקשת ובחרב וגומר, הנה ביאר שהבת הזאת תורה על פקידת בית שני ולחולשתה המשילה בבת וכאילו לא רוחמה תורה על השבטים שלא ירוחמו לשוב שמה, ומלת רוחמה בפני עצמה תורה על יהודה שירוחמו מן השמים, ואומרו על בית ישראל כי נשוא אשא להם ת"י ברם אם יתובון משבק אשבוק להון עשאו מענין סליחה וכפי פירושו העיקר חסר מן הספר והוא אם ישובו, ורש"י פי' נשא אשא להם אחלק להם מנת כוסם ופעלם כמו וישא משאות (בראשית מג, לד) ורחוק הוא, ואחרים פירשו עד עכשיו הייתי נושא וסולח להם אבל עתה לא אוסיף עוד ארחם. והראב"ע לא ישר זה בעיניו לפי שאין בכתוב זכר לעון. ונראה לי שאין צורך שהפרשה כולה תזכור כי זנה תזנה הארץ מאחרי ה' ומלת כי נשא אשא ראוי שיפורש כפי זה הפי' משמוש דלמא כאילו אמר דלמא נשוא אשא למלכות ישראל מה שעשו להכעיסני והיה כח המאמר שלא ישא להם מה שעשו וכשיפורש כן נכון הוא. והרד"ק פי' כי נשא אשא האויב עליהם שיגלם, ונראה לי לתקן פי' יונתן שתהיה מלת כי מלשון אלא שהוא אחד משמושיו יאמר לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל אלא כשנשא אשא להם כלומר כשאסלח אליהם עונותיהם באחרית הימים. והיותר נכון אצלי הוא שכי נשא אשא להם הוא מענין שבועה על דרך וגם אני נשאתי ידי להם במדבר להפיץ אותם בגוים ולזרותם בארצות (תהלים קו, כו - כז) יאמר שיגלה אותם ולא ירחם עליהם להשיבם בפקידת בית שני ושנשא ישא וישבע להם על זה בעת שנגלו.