אברבנאל על יחזקאל לו:טז

ויהי דבר ה' אלי לאמר בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם עד סוף הנבואה. מפני שבנבואה שלמעלה ייעד השם בקבוץ הגליות ושישיב את ישראל על אדמתם והיה לאומר שיאמר אם חפץ בנו השם והארץ יזכור לרחם עליה למה זה הוציאנו משם, הנה להשיב לזה (יז) אמר שבשום זמן מן הזמנים בחורבנם וגלותם לא נתן להם ספר כריתות כי לא אלמן ישראל מאלקיו אבל היה ענינם שבית ישראל בהיותם על אדמתם טמאו אותה הארץ הקדושה בדרכם ובעלילותם הרעים עד שנתחייבו גלות אבל לא היתה כוונתי כששלחתים בגלות בין הגוים לכלות חמתי בהם שמה כי היה דרכם לפני כטומאת הנדה שבעלה מרחיקה מעליו כל ימי נדתה וחוזר ומקרבה אליו אחרי טהרתה, כך היתה כנסת ישראל שנמשלה לאשה מתקדשת בקדושי המצות ובכתובי התורה והוא יתברך בעלה כמו שאמר (ישעיה נד, ה) כי בועליך עושיך ה' צבאות שמו, וכאשר חטאו לפניו הרחיק אותם מפני טומאתם והגלם לארצות הגוים אבל תמיד היה כונתו להחזירם אליו אחרי שיטהרו מעונותיהם, וכן אמרו בירושלמי דבכורים כטומאת הנדה היתה דרכם לפני מה נדה זו מטמאת ומטהרת כן עתיד הקדוש ברוך הוא לטהר את ישראל שנאמר (להלן כה) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, דבר אחר כטומאת הנדה ולא כטומאת המת, המת בבית אין כהן גדול נכנס לשם אבל נדה נכנס עמה בבית וישב עמה ובלבד שלא תהא מנדנדת, כך אלו ישראל נמשלו לטומאת המת אתה אומר אין השכינה חוזרת עליהם לעולם אבל בנדה משלן שהכהן עמה בבית ואינו חושש כן השכינה שורה עם ישראל אף על פי שהם טמאים שנאמר (ויקרא טז, טז) השוכן אתם בתוך טומאתם.