אברבנאל על יחזקאל כד:יח

וזכר הנביא שדיבר אל העם בבקר הנבואה ההיא שבאה אליו ותמת אשתו בערב כי היתה מיתתה פתאומית במגפה ובבקר שלמחרתו שהיה ראוי שינהג דיני אבלות עשה כאשר צוהו השם והוא מה שזכר בצווי שלמעלה, (יט) והנה העם ראו שהנביא לא יעבור על דיני האבלות מבלי צווי אלקי ושמה שהוא היה עושה בזה היה באמת רמז ומשל לענינם, ולזה אמרו לנביא הלא תגיד לנו מה אלה לנו לא אמרו מה אלה לך אלא מה אלה לנו כי אתה עושה רוצה לומר ידענו באמת שהרמז הזה עלינו הוא על כן הגד לנו מה אלה הדברים לנו רוצה לומר רומזים עלינו כי אתה עושה כלומר אתה בהיותך נביא וחסיד עליון עושה דברים שלא כהוגן, (כ) ואז השיבם הנביא לא עשיתי זה מעצמי כי דבר ה' היה אלי לעשותו והוא צוני, (כא) אמור לבית ישראל אל תחשבו בלבכם שמפני קדושת ביתי אחמול על ירושלם לא יהיה כן כי הנני מחלל מקדשי ולא אשמרהו ואסלק שכינתו ממנו וזהו החילול באמת עם היות שהוא גאון עוזכם שאתם בוטחים בו והוא מחמד עיניכם שלכבודו ויפיו היה מחמד לעיני כל רואיו ויקרה אם כן למקדש ה' כאשר קרה לאשת הנביא שמתה במגפה בעון העיר ולא הגין עליה זכות הנביא כן יחרב וישרף המקדש בעון עיר ירושלם ולא יגין עליו השם, ומלבד חרבן ושריפת הבית עוד תדעו שמחמד נפשכם שהם בניכם ובנותיכם אשר עזבתם בירושלם כאשר יצאתם בגולה עם יהויכין כולם עתה בחרב יפולו כשילכדו כשדים את ירושלם, (כב) ואז תעשו כאשר אני עשיתי פה שעל שפם לא תעטו כאבלים ולחם אנשים בהבראה הראשונה לא תאכלו, (כג) ופארכם יהיו על ראשיכם ונעליכם ברגליכם הכל כאילו אינכם אבלים, ולא תספדו ולא תבכו לא מפני שריפת הבית ולא מפני הריגת הבנים והבנות כי אין אבלות אלא במקום שיש מנחמים, וכיון שכולכם אבלים מי ינחם למי, גם שתפחדו לבכות מפני הכשדים שאתם בתוכם ונמקתם בעונותיכם כמו שאמרה תורה בפני ימקו בעונם, ונחמתם איש אל אחיו כאדם השואג בפיו ונחם על הרעה אשר עשה כענין מה שנאמר (משלי ה, יא - יב) ונהמת באחריתך ככלות בשרך ושארך ואמרת איך שנאתי מוסר.