אברבנאל על יחזקאל כד:טו

ויהי דבר ה' אלי לאמר בן אדם הנני לוקח את מחמד עיניך וגומר עד שים פניך אל בני עמון. אחרי שביטל המחשבה הראשונה שהיתה להם שלא יכבוש נבוכדנצר את ירושלם במשל הסיר בא לבטל המחשבה השנית שהיה להם שלא יכבשה מפני מקדש השם אשר בתוכה, (טז) ועל זה אמר לו הנני לוקח את מחמד עיניך במגפה ואמר זה על אשתו שהיה הנביא אוהב אותה מאד כמו שמפרש ותמת אשתי בערב, והנה הוצרך לומר במגפה להגיד שלא תהיה מיתתה כדי לעשות הרמז הזה מענינה כי היא בסבת המגפה תמות והמגפה היא בעון העיר ומפני הגזרה שנגזרה על כללות העיר ימותו הנמצאים שמה כי העיר נדונת אחר רובה, וכמו שאשת הנביא לא מתה בעונה אבל מתה בעון העיר כן מקדש השם לא תשרף בעונה כי קדש היא אלא בעון העיר ירושלם ובהיות העיר נדונת בכללותה לוקח מקדש השם מבלי אשמתה, והנה צוה לנביא לא תספוד ולא תבכה ולא תבוא דמעתך רוצה לומר שלא יספוד ולא יבכה לאשתו ולא תבוא דמעתו על לחייו, (יז) וגם האנחה והאנקה שהיא ממצוקת הלב ישתוק ולא יעשה אותה והוא אומרו האנק דום כלומר מהאנק דום ושתוק שלא תצעק כשאר האבלים מתים אבל לא תעשה והוא הפוך כאילו אמר אבל מתים שהוא האבל שעושים על המתים לא תעשה כמוהו, וביאר בעניני האבל שלא יעשה אותם והוא אומרו פארך חבוש עליך והוא מגבעות הראש שבני אדם נוהגין המגבעות פארי פשתים והאבל חייב בפריעת הראש שהוא הסרת מגבעתו או סודרו מעל ראשו כדי שישב בגילוי הראש, אתה לא תעשה כן אבל פארך ומגבעתך חבוש על ראשך כאילו אינך אבל, וחכמים ז"ל (ברכות יא, א) פירשו פארך אלו תפילין שבראש וכן ת"י טוטפתך יהויין עלך, וכן האבל אסור בנעילת הסנדל ואתה לא תעשה כן שנעליך תשים ברגליך, וכן האבל עוטה על שפם ואתה לא תעשה כן שלא תעטה על שפם, וכן האבל ההבראה הראשונה אינו אוכל משלו ששולחים אליו מאכל ואתה לא תעשה כן שלחם אנשים לא תאכל, והענין שלא ינהג מנהג בדבר מעניני האבלים. וראוי לתת לב בדברים האלו למה אסרו אותם חז"ל באבלים, והטעם בו אצלי שהתורה האלקית נתנה לכל דבר מהדברים חקו וכמו שאין ראוי שהאדם יתאבל על מתיו בהפלגה יותר מהשיעור הנאות כמ"ש כל המתאבל על מתו יותר מדאי וכו', ככה אין ראוי שיהיה האדם בלתי מרגיש בצערו ולא יחוש במות קרוביו שהם עצם מעצמיו ובשר מבשרו, ומפני זה תקנו חכמים ז"ל (מו"ק כ, א) ששבעת ימים יסגר בתוך ביתו רמז לימי שנותיו שבעים שנה שהם חיי האדם הנהוגים ושיספוד ויבכה כמצטער על פרידתם ושלא יחבוש פארות כי אין תפארת ואין שלטון ביום המות (קהלת ח, ח), וכדי שלא יצא מביתו ולא ילך לעשות עסקיו וישכח את מתו אסרו על האבל נעילת הסנדל וכדי שלא ידבר ולא יעביר דאגתו ברוב הדבור צוו שיעטה על שפתו כדי שלא ידבר, ומפני שאחרי קבורת המת לא יצטרך האבל ללכת לקנות בר ולחם ומזון למאכלו צוו שלא יאכל פעם ראשונה משלו כי אם מהבראת אוהביו, והנה התבאר כי ישרים דרכי השם בדיני האבלים, האמנם צוה לנביא שלא יעשה דבר מזה על אשתו לפי שברבות המתים בעיר כמו שהוא במגפה אין האנשים נוהגים דיני אבלות כראוי.