אברבנאל על יחזקאל כא:יט

ואמר כיון שהחרב הוחדה וגם מרוטה אתה בן אדם הנבא אותה והודיעה לכל והך כף אל כף כמו האיש המקונן, ואומרו ותכפל חרב שלישיתה פירוש המפרשים שמפני שנגזרו על ירושלם רעב ודבר וחרב קרא כולם חרב וקרא את החרב והסיף חרב שלישיתה רוצה לומר חרב שלישית שהיא חרב חללים שתהרוג חללים הרבה והיא חרב חלל הגדול שהוא צדקיהו, ופירשו החודרת להם כמו החורדת רוצה לומר המחרידה להם, ויותר נראה לי לפרש ששלשה חרבות מנבכוד נצר מלך בבל באו על ירושלם אחת היתה על המלך יהויקים ואחת היתה אחר כך על המלך יהויכין ואחת היא האחרונה על המלך צדקיהו והיא אשר קרא כאן חרב שלישיתה לפי שבא פעם שלישית ועליה אמר ותכפל חרב שלישיתה כי מפני שהיתה החרב האחרונה כפולה ומכופלת ברעתה יותר מהראשונות לכן אמר עליה ותכפל חרב שלישיתה, וביאר במה היא הכפל באומרו חרב חללים היא חרב חלל הגדול רוצה לומר שבחרב הראשונה מיהויקים מת המלך אבל לא היו חללים רבים בירושלם וכן בגלות יהויכין לא היו בו חללים, אבל בגלות צדקיהו תכפל החרב לפי שהיא חרב חללים רבים וחרב החלל הגדול שהוא המלך, ואומרו החודרת להם הוא מלשון חדר כפשוטו רוצה לומר שאותה חרב היא נשמרת בחדר לבוא עליהם, (כ) וסיפר מה שיעשה החרב ההוא והוא למען למוג לב והרבה המכשולים רוצה לומר למען שימס לבבם וירבו מכשוליהם כי בבוא חרב נכוכד נצר על הארץ נמוגו לבבם ורבו מכשוליהם, ואומרו על כל שעריהם נתתי אבחת חרב רוצה לומר לא בלבד יהיה זה בירושלם אבל גם על כל שערי יהודה נתתי אבחת חרב, ומלת אבחת היא מלשון בעתה, וי"ת קטולי חרבא עשה אבחת כמו טבחת רוצה לומר שיהיה החרב ההוא לטבוח טבח, ואומרו עוד אח עשוי' לברק יש מפרשי' אח מלשון אוי וכן ת"י, ויש מפרשים אותו מלשון אנחה, ולי נראה שאח הוא כפשוטו מלשון אחוה יספר מענין חרב נבוכד נצר שנעשית כאח או אחות לברק בזוהרה ולטישותה, ואמר אח בלשון זכר עם היות שהאש זכר בלשון נקבה כי כן דרך הכתוב, יאמר שהחרב ההיא נעשית אח ודומה לברק כ"כ היתה מרוטה, ואומרו מעוטה לטבח הוא בלי ספק מלשון עוטה מעיל והענין שהיתה החרב ההיא שמורה מעוטה ומכוסה בשלמה כדי שתהיה מוכנת לטבח ולהריגה ולא יפול בה פגם ויעכבה מפעולתה, (כא) ואחרי שהפליג מפעולת החרב אמר כנגדה התאחדי הימיני השימי השמילי אנה פניך מועדות רוצה לומר את חרב נבוכד נצר היוצאת מבבל אין אנו יודעים אנה תלך התאחדי בדרכך אם לצד הימין הימיני ואם לצד השמאל השמילי ונדעה אנה פניך מועדות ואנה היא הליכתך, ואמר זה מפני שכאשר יצא נבוכד נצר מבבל עם כל חילו לא היו יודעים אנה היה הולך אם על יהודה וירושלם ואם על בני עמון כמו שיתבאר בנבואה שלאחרי זאת, (כב) אבל כמו שאני צויתי לך הנבא והך כף אל כף כן אני אכה כפי אל כפי כמקונן על ירושלם ועל ישראל כי ידעתי שעליהם מועדות פני החרב הזאת, ואז תנוח חמתי מאשר קצפתי על עונותיהם, ועם מה שפירשתי בפסוקים האלה הותרו השתי שאלות האחרונות החמישית והשישית: