יד יצחק - א פו

כאן עול בחוקו ולהישר הולך אין כאן במה לטעות יען כי הכל הולך אל מקום אחד הוא המקום אשר נלקח הדבר משם שם הוא שב ללכת וא"כ הוא הוא הדבר דהאדם מת כבהמה וכדומה. כי הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר וא"כ. מי יודע ויבין את אלה וישכיל כי רוח בני האדם העולה היא למעלה דהלא נלקחה מתחת כסא כבודו יתברך והלא זה הושגה בדעת האדם ולבהמה אין דעת כידוע אבל ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ וא"כ גבה טורא בין האדם לבהמה ולא ידמו זל"ז כלל ומסיים דבריו אח"ז וא"כ אשר הונחה בדעת המשכיל האמיתי אשר הנשמה והרוח שלוקחו ממקום גבוה המה לא יתמו. וא"כ וראיתי כי אין טוב לאדם מאשר ישמח האדם במעשיו באיזו מעשים. כי הוא חלקו היינו שאינם חלק אלהינו יתברך רק חלק האדם. כי מי יביאנו לראות במה שיהיה בעוה"ב. ורק בתורה ובמצות יזכה לראות במה שיהי' אחריו ואז יתענג על ה' וכמרגלא בפומי' דרב (ברכות י"ז) לא כהעולם הזה העולם הבא העוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתי' וכו' אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן והן הנה העטרות שהעטירו הן עצמם להם וזהו דייקא ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה היינו מהשגת. אלהותו יתברך דהוא הוא התענוג האמתי והנצחי לעולם ולעולמי עולמים יותר מכל הכבוד המדומה והלא גם עליו יחלה האדם ממש וטוב מותו מחייו אם נתבזה וירד כבודו אחורנית וכ"ש וק"ו התענוג האמתי אשר בל יסופר ויכתב כידוע ולכן מצד זה הוכרח המיתה להאדם כי הלא לא יראני האדם וחי וא"כ כלה ועבר קושיתם של דברת בני האדם הנ"ל. ואולי ע"ד זה הוא מליצתו שמה טוב ללכת את בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו ירצה דבאמת בהולכו לבית המשתה הולך לשמח את החיים ובני הרגשה בצערם ובשמחתם אבל ההולך לבית האבל ואיזה בית האבל באשר הוא סוף כל האדם הלא אין לו לילך לנחמם יען כי ע"ז נודעו מתמול שלשום דיבוא עתו למות וכי לעולם יחי'. אבל תכליתו. דוהחי יתן אל לבו ענין זאת. וא"כ ודאי ההליכה רק על נפשו שאך היא תאבל על בן גילה כאמרם במדרש רוב צערו של הנפש ומפורש בקרא אך נפשו עליו תאבל והולכים לגמול חסד לנפשו וא"כ הוא התכלית הנרצה לה' שיתנו ללבבם השארת נפשותם כמובן ואולי הוא הוא גודל חיוב ההספד של אדם כשר לגמול לנפשו טובה ודומה לאדם שרבה צערו ואחרים יצערו עמו אזי נח נפשו אבל אם הוא נעזב ואין לאחרים בצערו אזי מת לבו בקרבו. וזהו טענת שאול לעבדיו [בשמואל כ"ב] ואין חולה מכם עלי ולכן כאשר מספידים אדם כשר וצדיק אזי נפשו ונשמתו מתנחמת מזאת אבל כל המתעצל בהספידו של חכם אמרו עליו בשבת (ק"ה) כל המתעצל בהספידו של חכם ראוי לקוברו בחייו והנראה באולי בכוונתם דכיון דמהעצל בהספידו בודאי שאינו מאמין כ"כ בהשארת הנפש וא"כ ראוי לקוברו חלילה דתכלית בריאת האדם הוא כדי להחיות נפשו ונשמתו וכיון דאינו מאמין בזה למה לו חיים. והנראה דזה כוונת דאמר רב לרב שמואל בר שילת בשבת (קנ"ג) אחים בהספידא דהתם קאימנא דתמוה לכאו'. ולדברינו פשוטים המה דביקש לו דירבה בהספד דהתם קאימנא להתנחם מעט בצער המספידים ולכן לפי רוב הצער של המספידים לפיהן יניח צער הנפש של הצדיק הנפטר:

ובדבר העדר הצדיק יש כמה דרכים לפני הדיין אמת כידוע ומהם אף כי באמת הוא צדיק תמים שלא נמצא בו שום חסרון כלל רק הוא שלם לאלהיו כישי אבי דוד וכבנימין בן יעקב וגם אין חסרון בבני דורו כדורו של חזקיה מלך יהודה מ"מ יעדר מן העולם בעטיו של נחש כמו שאמרו ז"ל סוף השותפין ארבעה מתו בעטיו של נחש ובזה הסברנו קצת מאמר דרב ספרא בהמוכר את הספינה דאיתא שם רב ספרא משתעי ומנא חדא הוה קאזלינן בספינתא וחזינן ההוא כוורא דאפיק רישי' ממיא ואית לי' קרנא וחקיק עלייהו אנא ברי' קלה שבים והוינא ש' פרסי ואזלינא לפומי' דלויתן ואמרנו בכוונתו דכבר כתבנו בדרוש השמיני דהספינה על העולם ירמז דכמו דהספינה לא תוכל לילך בלי מים כן העולם לא תוכל לעמוד בלי הורה דאיקרו מים כדר"ל דאמר ויהי ערב גו' יום הששי תנאי התנה הקב"ה וכו' וכידוע וכוורא ירמז על הצדיק דחיותו במים היא התורה וכמו שאמרו בעבודת כוכבים (ד' ד') מאי דכתיב ותעש אדם כדגי הים וגו' לומר לך מה דגים שבים וכו' וזהו. רב ספרא משתעי זמנא חדא הוה קא אזלינא בספינתא היינו דהתבוננתי בהנהגת העולם וחזינא ההוא כוורא זהו הצדיק דאפיק רישי' ממיא המליצה דתמיד רישי' ונשמתו ורוחו ונפשו בתורה. ואית לי' קרנא המליצה והכוונה דגדלה צדקתו ותורתו דאית לי' קרני הוד כדמצינו במשה רבינו וחקוק עלייהו אנא ברי' קלה שבים היינו דמזה אנו יודעים דגדלה ג"כ ענוותו כדכתיב גבי משה והאיש משה עניו מאד וזהו אומרו אנא ברי' קלה שבים והוא הניתן תמיד בתורה וזהו ע"ד מליצה דמקרני הוד שעליו נראה כאילו כתוב. ועכ"ז אזלינא לפומי' דלויתן הוא המה"מ באולי ע"ד רמז והא דאמר והוינא ש' פרסי אולי הכוונה דמגין על כל ארץ ישראל דארץ ישראל ת' פרסי כידוע אך היערות והמדברות ממעטין ק' פרסי [ויש לנו כעין רמז לזה דהלא לענין שאלה של גשמי' תנן (בתענית י') בג' במרחשון שואלין את הגשמים ר"ג אומר בז' בו חמשה עשר יום אחר החג כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת והלא ירושלים מן הירדן שהוא גבול ארץ ישראל הוי יום אחד כדאיתא במסכ' ביצה (ד' ה') וא"כ עדיין נשאר עד ת' פרסי מהלך ל"ט יום אלא ודאי דגם בלילה מהלכין וערך ק' פרסי הוי יערות ומדברות ונשאר ש' פרסי ואם היו הולכין ביום לבד הי' מהלך ל' יום אך לפי שהולכין ביום ובלילה לכן הי' מהלך חמשה עשר יום ומוכח א"כ לפחות דכל הת' פרסי לא הי' ישוב רק לכל היותר הי' ש' פרסי. וע' רבעת"ו במציעא (כ"ח) ד"ה ט"ו יום]:

ובאמת דהעדר כזו מתיה מועטין ועכ"ז יש לדאג להצטער כדברינו הנ"ל לנחם הנשמ' שרבה צערה דאף בצדיק גמור כזה מצטערת למאוד ואולי גדלה יותר צערה וקשה לה הפרדתה ויש עוד גדר מיתה להצדיק והוא כדי להנצל מהרעה שיבוא לעולם או לנפשו כידוע וכמו שאמרו גבי אברהם אבינו דקיצר המקום ב"ה חמש שנים משנותיו ואמרו בב"ק (ד' ס') אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה שנאמר כי תצא אש ומצאה קוצים אימת אש תצא בזמן שקוצים מצויין לה ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה שנאמר ונאכל גדיש ואכל גדיש לא נאמר אלא ונאכל גדיש כבר ולדרכנו נאמר דכוונתם דמתחלת מן הצדיק בעת שיוצא אש לאכול נפשות מתחיל מן הצדיק כדי שלא יראה האש היוצא ובזה נבוא להבין הספד של דוד שהספיד על שאול ויהונתן [בשמואל ב' א'] וזה תואר הכתובים ויקונן דוד את הקינה הזאת על שאול ועל יהונתן בנו ויאמר