יד יצחק - א יח

תור או בן יונה במתניתין שם ג"כ יש ליישב לדעת רבינו הגדול דבתלמודן שם מנחות ק"ז קאמרינן על פלוגתת דר"א בן עזריה ות"ק במתניתין שם דת"ק סבר האומר הרי עלי עולה יביא כבש ר"א בן עזריה אומר תור או בן יונה. ובש"ס ולא פליגי מר כי אתרי' ומר כי אתרי' יפרש רבינו הגדול הכוונה דבאתרי' דת"ק לא היו קורין סתם עולה אלא לכבש ובאתרי' דר"א ב"ע היו קורין סתם עולה לתור או לבן יונה וכן יש לפרש קצת דברי רבינו ז"ל בפירוש המשנה עי"ש ומה שהביאו עוד רבותינו בעלי התוספות ז"ל ראי' מכתובות וב"ב עיין שם לא קשה כלל לדעת רבינו דהלא התם איירי בממון ובמלוה אבל בהקדש יסבור רבינו כנ"ל דהמקדיש בעין יפה מקדיש וגם הראי' שהביאו מירושל' ג"כ אינו מוכרח כ"כ דהא דאיתא התם בירושלמי דשקלים דאם לא הזכיר צורה מביא אפילו צנורא אולי דווקא דמטבע אינו צריך להביא אבל מ"מ עד שיאמר לא לכך נתכוונתי ובזהב דדבר יקר הוא מסתמא מעט הוא שהתנדב:

וקצת יש ראי' לרבינו הגדול מנדרים (דף י"ח ב') דפריך תלמודן שם דהכא במתניתין פסיק לן סתם נדרים להחמיר ובנזיר אמרינן ספק נזירות להקל ותרצו הא ר"א הא רבנן דפליגי במקדיש את הכוי ע"ש [ואח"כ סתרה תלמודן ראי' זו וודאי דהלכה כרבנן דהלא ר"א שמותי הוא ומוכח מדבריהם דאזלינן לחומרא גבי הקדש ויש לדחות ולבנות ולהאריך בכ"ז ומה שפסק רבינו בה"ז דאם אמ' משקלי עלי ואינו מופלג בעשירות נותן משקלו מדברים שדרכן להשקל במקום נדרו אפי' פירות. וא"כ נראה מד' רבינו דאזיל לקולא וקשה לדבריו הקודמים דמחמיר וכנ"ל נתרץ דעתו ז"ל קצת דאולי כוונתו דכל הנשקלים או רוב הנשקלים הוי פירות במקום נדרו וכן כוונת רחבה בערכין (י"ט) שממנו מקור דברי רבינו הגדול דאמר באתרא דתקלי כופרא פטר נפשי' אפי' בכופרא נאמר ג"כ דרוב הנשקלי' הוי כופרא וכדברינו. וקצת משמע כן שם דפריך תלמודן עליו פשיטא ולכאור' אם לא נאמר דכל הנשקלים הוי כן לא יקשה כ"כ פשיטא דמשמיענו דפוטר עצמו בפחות שבמשקלות ולא אמרינן דמקדיש ומעריך בעין יפה הוי אבל לפי דברינו פריך שפיר כיון דכל הנשקלים המה כן [ואינו מוכרח כ"כ] ותירוצו לא צריכא דאיכא דתקיל ואיכא דכייל [כוונתו דאף בכופרא איכא דכייל] מהו דתימא כיון דכולהו לא תקלי לא קמ"ל. דמ"מ רוב הדבר שנשקל הוי כופרא ועיין:

תנא בתוספתא [חלה פ"ב והובא בחולין קל"ג ב' וב"ק ק"י ב'] עשרים וארבע מתנות כהונה הן וכולן נתנו לאהרן ובניו בכלל ופרט וברית מלח כל המקיימן כאלו קיים בכלל ופרט וברית מלח ופרש"י ב"ק שם כל המקיימן כאילו קיים כל התורה כולה שנתנה לדרוש בכלל ופרט וכלל וכאילו קיים כל הקרבנות שנתנה בהן ברית מלח ואלו הן עשר במקדש וארבעה בירוש' ועשר בגבולים וכו' והנתנין מפירות הארץ אינן מהעשר שבמקדש רק מארבע שבירושלי' מצינו והוא ביכורים והתרומה ותרו' מעשר וכדומ' המה מהעשר שבגבולי' וגם כתי' (בשמות כב) מלאתך ודמעך גו' אלו תרומה ואמרה רחמנא לא תאחר לכן בחרנו מספר זרעים לדבר בהלכות ביכורים שהוא הקודם בכל מתנות כהונה הנוהגים בזרעים והוא מארבעה שבירושלים:

בספר שביעי הוא ספר זרעים פרק שלישי מהלכות ביכורי' ה"ו כ' רבינו וז"ל ומנין שהביכורים אסורין אונן שהרי נאמר בהם ושמחת בכל הטוב מכלל שהוא חייב לאוכלן בשמחה ולא באנינות והאוכלן באנינות מכין אותו מכת מרדות עכ"ל וכן הוא בפירושו שם ועוד הוסיף בפירושו לומר דהא דחייבים בביעור כמתניתין דביכורים פ"ב משנה ב' הוא משום דכתיב בערתי הקודש והוא קודש דכתיב לעיל מיני' בפרשה והמה ביכורים. ובאמת תמוה דהלא תלמודן ביבמות ע"ג ובפסחים ל"ו פירשו הטעם דהא דאסורין לאונן וחייבין בביעור הוא משום דילפי קודש קודש ממעשר מה מעשר אסור לאונן וחייב בביעור אף ביכורים כן והחילוק רב בין הטעמים דאי אמרינן משום ההיקש אזי ילקה אם אכלה באנינות משא"כ אם למודנו מכלל ושמחת הוי לאו הבא מכלל עשה ואין לוקין עליו כידוע דלאו הבא מכלל עשה עשה ולכן באמת כתב רבינו הגדול בדבריו והאוכלן באנינות מכין אותו מכת מרדות כנ"ל. וכן תמה עליו ועל הרע"ב הגאון רע"א בחידושיו ודבריה' הם מהירו' אבל תלמודן מנגדתן. זהו חדא מה שיש להתעורר בדברי רבינו הגדול ועוד הקשו רבעת"ו ז"ל ועלו בקושיא ביבמות שם ע"ג אחר שהעלו תחילה דמקשינן ביכורים למע"ש בכל החומרות שנוהגים במעשר שני הקשו. דא"כ למה אמרו דהביכורי' נכסי כהן כמתניתין דפ"ג דביכורי' [וכן מוכרח בד' רבינו הגדול הלכות ערכין וחרמין פ"ו הלכה ט"ז דכתב שם וז"ל הקדיש ביכורים לבדק הבית אינם קודש אבל אם הקדיש הכהן הוי קודש ע"כ וודאי לכן אם הקדיש אינם קודש מפני שהן נכסי כהן וכן כתב בהדיא בתוי"ט סוף שקלי' ד"ה ר"ש עי"ש] וקשה דהלא מעשר שני אינן נכסי בעלים ליקח בהן בהמה טמאה וכדומה והי' א"כ להיות גם בביכורים כן ע"כ קושית רבעת"ו ז"ל ונא תירצו כלום בזה. ונראה ליישב כ"ז בעזה"ש בחדא מחתא דידוע פלוגתת אביי ורבא דפליגי בפסחים (מ"א ב') ובמציעא (קט"ז) אי לוקין על לאו שבכללות או לא ולגירסת רבינו הגדול הר"מ ז"ל סבר אביי דלוקין ורבא סבר אין לוקין ועל דעת האומר אין לוקין פריך תלמודן בתמורה (ד"ז ב') ועלו בתיובתא ומ"מ הרמב"ם ז"ל פסק כרבא דאין לוקין על לאו שבכללות וכתב הכ"מ ז"ל הטעם בדעת רבינו דאף דתיובתא דרבא עכ"ז הלכה כוותי' כיון דפסקינן הלכתא כוותי' דאביי ביע"ל קג"ם ממילא בכל שאר המקומות הלכה כרבא עי"ש בפרק א' מהלכות איסורי מזבח הלכה ד' זהו חדא מה דנצרך לן לאקדומי לישוב קושית של רבותינו הנ"ל ועוד יש לנו להבין עיקר פלוגתת רבנן ור"ש דפליגי בזה אם אסורין לאונן וחייבים בביעור דרבנן מחייבים בביעור ואסורים לאונן משום ההיקש הנ"ל דילפי קודש ור"ש סבר תרומה קרי' רחמנא כן מוקים פלוגתייהו ביבמות. וא"כ נראה דפליגי דרבנן סברי היקש עדיף ואתא היקש ועקר לקרא דתרומת ידיך אלו ביכורים וקרינהו רחמנ' תרומה כנ"ל ור"ש סבר דקרא עדיף כן נראה בפשיטות לתלמודן שם אבל באמת רחוק מאוד הדבר לומר כזה דהלא מצינו כעין זה דפליגי ר"ע ור' ישמעאל בב"ק (ו' ב') דר' ישמעאל סבר מיטב שדהו של ניזק דיליף גז"ש נאמר שדה למעלה ונאמר שדה למטה ור"ע סבר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם דהאיך דקא משלם ולא אתי גז"ש ועקר לקרא וכפירש"י שם והלא ההלכה כר"ע התם ונפסוק כן ברבינו ובכל הפוסקים וכידוע דהלכה כר"ע מחבירו והכא הלא רבנן דר"ש פליגי עלי' דר"ע והופסק גם כוותייהו אתמהה. ומה לי גז"ש או היקש ואדרבה גם ר' ישמעאל שם סבר דאהני גז"ש ואהני קרא עי"ש: