מצח אהרן חלק א ב

הקדמה

אמר המחבר בראשית מעלות רוחי להוציא לאור מפרי עמלי בחדושי תורה אשר חנני השי"ת, אמרתי לתת משפט הבכורה לחדושי בהלכה על מסכתות הש"ס, אשר מצאו חן ת"ל בעיני חכמים ונבונים, כי תורת משפטי ההלכות היא אמנם עיקר אומנתי, בהיותי מורה ודאין לעדתי, ונושא ונותן בה בחברת תלמידי ישיבתי, (אשר זכני ה' להקים על קבוץ בחורי חמד מופלגי תורה, יצ"ו.) ואעיקרא דא קאימנא, ומילתא אלבישייהו יקירא

אבל אחר העיון מצאתי את הדבר הזה קשה וכבד ממני, כי בצוק העתים הללו שאין הפרוטה מצוי', על ספרי חדושי הלכות לא קפצי זביני, והמחבר אשר אחרי עבודתו בזעת אפו ומעוט מחו ולחו, גם יומם גם לילה, לפתח ולשדד כהררי ההלכות, לערוך מערכי פרושיהם, עם סדורי נתחיהם; עוד עליו לטעום לקנוח סעודתו את טעם התורמוס המר [ביצה כה:] לזרוע בדמעה את מרבית הוצאות הדפוס אשר רבו למעלה ראש! דנת הקציר רחוקה ממנו, לשמוח ולשאת חלקו בחיים שאין בהם בושה וכלימה. לכן אמרתי להוציא ראשונה את ספרי זה, אשר יסודתו בהררי האגדה, דרושים לעתים מזמנים, לשבתות ולמועדים, ולענינים שונים, לעת ספוד ועת לשמוח, וכו', אשר בהטיפי אותם במקהלים, ראיתי בחסדי עליון כי ערבו על אזני השומעים למקטן ועד גדול, ויהללום בשערים, ובכן אף כי ידעתי את ערכי הדל, וגם לשם לא זכיתי, תקותי תאמצני, כי ספרי הקטן הזה יפלס לו נתיב בארץ, ודרשנים וחובבי אגרות חז"ל ידרשוהו בכל לב וימצאו בו חפץ, כי הוא דבר השוה לכל נפש, וברצות ה' דרכי זה ויגמור בעדי לטובה, אז אקרבה אל המלאכה לחדושי ההלכות. והוא ית' יעזרני בחסרו סלה

והנה ראיתי מנהג רבותינו מחברי ספרים, כי דרכם בקדש לקבוע ברכה בראש ספריהם, לקהלות הקדש אשר שכנו כבוד בתוכן, למחזיקיהם ומחזיקי ישיבותיהם, ומנהג ישראל אפילו דעמא דבר תורה היא, וק"ו למנהג חכמים מאורינו ומורינו, וראיתי ונתון אל לבי למצוא טוב טעם בזה, וראה זה מצאתי דכך היא שורת הדין והחובה. דלכאורה יש לשאול מדוע בחר הקב"ה ברצותו לברך את עמו ישראל, דוקא בכהנים בני אהרן והלא לפי השקפת האדם: הנה ידוע אשר כל קדושתן של ישראל, יסודתה בקדושת תורתנו הקדושה, בלמודה וקיום מצוותי', ומקרא מלא "ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים גו'" וכנוסח ברבותינו על כל אחת ממצות ה' "אשר קדשנו במצותיו", וא"כ עלינו להאמין, כי כל אחד מישראל הקרב הקרב ביותר אל התורה והמצות, הוא מקודש ביותר, והבינה הישרה נותנה, כי בודאי האיש המקודש ביותר, ואשר פיו טהור וקדוש ומרגלא אורייתא בפומי' ביותר, הוא מסוגל ביותר להיות ברכתו עושה רושם ומתקיימת. וא"כ הי' לו להקב"ה למסור ברכת עמו ישראל לחכמי ישראל וזקניהם, העוסקים בתורה ומצות תדיר? ומדוע איפא הנחיל הקב"ה מצוה זו למשפחה אחת בישראל היא משפחת הכהנים, והקטן שבה זוכה מה שלא זכה הגדול שבישראל צ ונראה לי לומר בזה טעם פשוט דאמרינן בגמ' סוטה [לח:] אריב"ל אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין, שנאמר (משלי, כב) טוב עין הוא יבורך גו' א"ת יבורך, אלא יברך עכ"ל הגמ', ובח"א מהרש"א שם, וז"ל: א"ת יבורך כו' דריש הכתיב בלא וי"ו על המברך כו' וע"כ לא תנתן הברכה אלא לטוב עין כי ברכת המברך תחול כפי כוונת המברך, והיא כוונת ברכת כהנים: לברך את עמו ישראל באהבה, דהיינו בכונה בעין טובה ורצון בלב, עכ"ל. נמצינו למדים דסגולת קיום הברכה היא טובת עינו של המברך ורצונו השלם באשרו והצלחתו של המבורך, מעומקא דלבא. ומדה זו להיות אוהב כ"א מישראל כנפשו ממש, להשתוקק להצלחתו ממעמקי הלב, מדה רמה היא, ולאו כל אדם זוכה לה, לכן