המדרש והמעשה ויקרא צט

ונלענ"ד עפ"י דאיתא התם בסוגיין, המחזיר חוב בשביעית צריך לומר משמט אני, ואם אמר לי' אעפי"כ מקבל הימנו, איתבי', כשהוא נותן יאמר לו במתנה אני נותן לך, אמר רבה ותלי לי' נמי עד דאמר הכי ע"כ, והענין מוקשה מאד, דמה טעם יש בדבר לכופו, ועוד דהא תלוהו ויהיב ל"ה מתנה. ונלענ"ד דהסבר הענין כך הוא, דבאמת לאו דלא יגוש אינו אלא כ"ז שהמלוה נוגש באמת, כשמחזיר לי' לוה מדעתו תו אינו בכלל זה, וממילא דממונא כבר דמלוה הוא, והלוה כבר נסתלק ממנו, אלא דעדיין פש לי' קרא דוזה דבר השמיטה, היינו שיאמר מלוה משמט אני, ויאמר לוה אעפי"כ, וכ"ז דלא אמר הכי ולא נשלם תנאי זה שהטילה תורה בדבר, אין המלוה רשאי ליטלו אעפ"י דממונו הוא, וע"כ שפיר כייפינן ללוה למימר הכי, משום כופין על מדת סדום, מדסו"ס ממונא דמלוה הוא, אלא דאריה רביע עלי' מליטלו, כ"ז שלא יקויים דבר השמיטה באמירת הלוה "אעפי"כ", וזה מ"ש רבה: "ותלי לי' עד דאמר הכי", חזינן מיהת דכל היכא דממונא דחד הוא, אלא איזה עיכוב רביע עלי', וביד חברו לסייעו במעשה כדי להסירו ממנו, כגון זו כופין על מדת סדום, ועכ"פ לא גרע מהשבת אבדה

ואמנם אי נימא כפי ההנחה שהנחנו למעלה לבאר שיטת הרשב"א, דאין כח בהפקר בי"ד להשלים התנאי דאמירת "אעפי"כ" של הלוה, א"כ יהי' לכא' סתירה מזה למה שהוכחנו כאן מדברי רבה, היינו דתיכף משעת חזרה של חוב בשביעית כבר נעשה הממון ממונא דמלוה, ואין אמירת אעפי"כ אלא למצוה, לקיים קרא דזה דבר השמיטה. ודוק היטב בזה, ויש לדחות, ועדיין הדבר צ"ע

ומה שהקשינו למעלה על שיטת הרמב"ם בה' נדרים (דהפקר מטעם נדר) ממשנה דפיאה, דמוכח מינה דיש הפקר אף לעכו"ם (אע"ג שאינו בבל יחל), הנה לאחר זמן רב מצאתי שהקשה כן גם שארי הרב הגאון המפ' כ"מ אכתריאל נ"י אבד"ק אווגוסטאוו בספרו כתר המלך על הרמב"ם, ואמנם מה שרצה לחדש שם דשני ענינים יש בהפקר, לדעתי לא הועיל בזה לסלק הקושיא מעל הרמב"ם, למה הוצרך כלל לחידוש ענין נדר, כיון דע"כ גם בלא"ה סגי, מדמהני אצל עכו"ם, יעויי"ש בדבריו. וכ' אחי הרב הגאון כ"מ יעקב נ"י אבד"ק קאנין תירץ, דבאמת אף דממעטינן ממעשר, בין להפקר ובין ללקט שו"פ, מ"מ איכא תרי קראי מיוחדים, דהפקר ממעטינן מדאינו נשמר, וקרא אמר זרעך. המיוחד לך [ע' פ"ו דמעשרות, בתוי"ט שם], ולקט שו"פ ממעטינן מהא דאין לו חלק ונחלה עמך, יצא זה [כמב' בב"ק דפיאה], וא"כ בהפקר עכו"ם שפיר אמרינן במשנתנו דפטור מן המעשר, אפילו אי נימא דבאמת אינו חל להוציאו מרשותו כלל, מדאינו בבל יחל, מ"מ הא סו"ס סילקו העכו"ם מדעתו, והוי עכ"פ אינו נשמר. עכ"ד כ"א הגנ"י

ובענין שפתחנו בו בראש דברינו יש לי להעיר מ"ש בש"ס גטין שם, מאי פרוסבל, ר' יוסף אמר פרוז בולי ובוטי. בולי לעשירים ובוטי לעניים, אמר רבא אמרי ללעוזא, מאי פרוסבל פורסא דמילתא, , ויש להבין מה רצו ר"י ורבא בזה? ולענ"ד י"ל דדינא קאמרי, ומיפלג פליגי, רב יוסף ס"ל דלעולם שביעית בזה"ז דאורייתא, (ואעפי"כ מהני פרוסבל שלא לשמט מטעם הפקר בי"ד), וא"כ איכא בזה גם תקנת עשירים, ותקנת עניים בודאי איכא, כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, אמנם שיטת רבא הוכיחו התוס', מדלא משני שינויא דידי' דהפקר בי"ד ארישא, (אמי איכא מידי דמדאורייתא משמט), אלא אסיפא, (אמי א"מ דמדאורייתא לא משמט), ש"מ דס"ל גם לרבא, דלא מתוקים כל ענין פרוסבל אלא אליבא דמ"ד דשביעית בזה"ז דרבנן, היינו דכדי שלא תשתכח תורת שביעית תיקן הלל פרוסבל, ועפי"ז י"ל דזוהי במה שנחלקו ר' יוסף ורבא, ר' יוסף אמר פרוז בולי ובוטי, היינו דמדאורייתא שביעית משמטת, וא"כ יש בה בפרוסבל משום תקנת עשירים דלא תשמט, ומכש"כ גם תקנת עניים, שלא תנעול דלת, רבא אמר בשם לעוזי "פורסא דמילתא" (לדעתי הוא כעין פרסומא דמילתא), כלומר דמדאורייתא בזה"ז לא משמטת כלל, ורבנן הוא דתקון פרוסבל, "לפרסם הדבר", שלא תשתכח תורת שביעית. והיינו כתוס' אליבא דרבא. ודו"ק כי נכון הוא: