המדרש והמעשה ויקרא צה

דהא לר' יוסי עדיין שלו הם, עכ"פ כל זמן שלא זכה בהם אחר, ואם יחזור בו מהפקרו (בחזרה בעלמא ולא בזכיי' חדשה) תו לא יוכל אחר לזכות בו, ובדבר שהוא שלו, הא לא גרע מחמשין ונו"נ בהם, דחייב למיעבד כל דאפשר לי' למיעבד שלא יצטרך למ"ע, וא"כ לר' יוסי, מאי מגו הוא זה דאי בעי מפקיר, הא גם כשיפקיר נכסיו עדיין אינו רשאי ללקט, מדבידו לחזור, ומדחייב לחזור מהפקרו כל שעה, כדי שלא להטיל א"ע על הצבור, דהא עדיין שלו הוא ושיקדים אחר לזכות בו אינו בידו

עכצ"ל דר' אליעזר דס"ל מגו דאי בעי מפקיר גבי פאה, דוקא כרבנן ס"ל, ולא כר' יוסי, ולא כתירוצו של כ"א שיחי', ולענין הקושיא, א"כ אף בבעל השדה נימא תרי מגו, דאי מפקיר שוב אינו בעל השדה לרבנן, וא"כ בטלת לא תלקוט לא תלקט זה נלענ"ד ליישב בפשיטות דאף לרבנן דר' יוסי ניחא, לפי מ"ש הרמב"ם [פ"ב מנדרים, ה' י"ד] דהפקר מטעם נדר, וכ"כ הב"י [בטור תו"מ, ער"ה] והסביר הקצוה"ח שם דלרמב"ם י"ל דאין הפקר עושה קנין כלל, כלומר דאכתי של בעליו הראשונים הוא אף לרבנן דר' יוסי, אלא דאסור לחזור בו מהפקרו בתורת חזרה, עד שיזכה בו אחר, היינו דמקרי שלו, אלא שאינו ברשותו, יעויי"ש בקצוה"ח, וא"כ ניחא בפשיטות, דבבעל השדה לא מהני מגו דאי בעי מפקיר, דאף אם יפקיר עדיין בעל השדה הוא, ומה דמיחשב עכ"פ אינו ברשותו, משום הא לא אירי' לפוטרו מאיסורא דלא תלקוט לא תלקט, אך באינו בעל השדה, אלא שמפני עשרו אתה בא עליו לאוסרו, בהא ודאי אם יפקיר, ובאיסור קאי שלא לחזור בו מהפקרו, תו לא חשיב עשיר ולא עדיף עכ"פ מבעה"ב העובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט וכו' דנוטל לכתחילה אף לר"א משנה ד' פ"ה דפאה]

אולם באמת קשה לומר שהרמב"ם בדוקא קאמר דהפקר כנדר ממש, וכבר הרבה להקשות ע"ז שם בקצוה"ח גופי', ובלא"ה קשה לי דאי ס"ד הפקר מטעם נדר, א"כ עכו"ם דליתא בבל יחל כמו"ש המ"ל פ"י מה"מ גבי עכו"ם נודרין ונודבין] לא יהני הפקר גבי', דהא אין עליו איסור חזרה כלל, ומשנה מפורשת היא [שם פ"ד דפאה] הלקט והשכחה של עכו"ם חייב במעשרות אא"כ הפקיר, הרי דעכ"פ הפקרו של עכו"ם מפקיעו מן המעשרות, וע"כ דעושה קנין ולאו מלתא דאיסור בל יחל אתינן עלי'

אך באמת לא צריכין לזה, ואף אי נימא דהפקר עושה קנין, ודר' אליעזר כרבנן דר' יוסי ס"ל, דהוי הפקר אף מקמי דאתי לרשות זוכה, ג"כ ניחא מה דלא אמרינן אליבא דר' אליעזר תרי מגו גבי בעל השדה, דהיא הנותנת, כיון דכרבנן דר' יוסי ס"ל, א"כ הא הם אמרו דהוי הפקר מקמי דאתי לרשות זוכה, והם תקנו משום האי טעמא גופי' דמפקיר שדהו כל ג' ימים יוכל לחזור בו (ע' פ"ד דנדרים ובר"ן שם, דכל עצמה של תקנה זו אינה אליבא דר' יוסי, אלא אליבא דרבנן דפליגי עלי'). וכל זה במקרקעי, ובמטלטלי הוי הפקר מיד, וכמו"ש הרא"ש שם, וא"כ שפיר אמר ר' אליעזר גבי עשיר שליקט לאחר, מגו דאי בעי מפקיר, דהתם בעשיר דמטלטלי איירי, וא"כ תיכף כשהפקירם כבר יצאו מרשותו, ומשיצאו שוב אינו מחויב לשוב ולזכות בהם, כדי שלא ליטול מ"ע וכמו שבארנו למעלה, מדאינם כבר שלו, משא"כ בבעל השדה שאם גם יפקיר שדהו הא קרקע היא, וכל ג' ימים עדיין ברשותי' קאי, ובחזרה קאי, עכ"פ מדרבנן, ומדרשאי לחזור, ממילא דמחויב לחזור, ותו ל"ש מגו דזכי לנפשי' וכדאמרן

איך שיהי' הנה הוכחנו דר"א לא מצי סבר כר' יוסי, וא"כ תו אין הכרח לומר דס"ל לר"א כרבי, דשביעית בזה"ז דרבנן, דלא כהלכתא (אליבא דהרבה מן הראשונים), ואי כרבנן דשביעית בזה"ז מה"ת, א"כ הדרא קושיתנו קמייתא לדוכתה, אמאי דא"ר אליעזר כורת דבורים כו' כותבין עליו פרוסבל, לר' אליעזר (דמתלמידי שמאי הוא) למה לי כל עיקר תקנת פרוסבל לעקור דבר מה"ת, ואי שלא ימנעו מלהלוות, הא אפשר בשטר, דלב"ש כגבוי דמי ואינו משמט

ע"כ צ"ל כרש"י [שבת ק"ל ונדה ז'], דמה שאמרו על ר"א שמותי הוא, אין כונתם שהי' מתלמידי שמאי, אלא לפי שברכוהו (ודלא כירושלמי דמס' תרומות). אלא דעל פירש"י כבר הקשה